יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אני ממש מצטערת על העיכוב, זה מה שקורה שאין זמן.

אממ.. אני עושה רשימת קוראים מחודשת אז.. אם אתם קוראים קבועים תכתבו בתגובות.

כמו כל מישהי עם "הפרעות אכילה" אני מתרחקת מהיחידה שרואה- אימא, כדי שלא תראה.

אני נזכרת ברגעים של פעם, השלווה, השקט, הרגיל.

אני נזכרת איך הייתי עוזרת לה בבית כשאבא היה בעבודה.

חושבת על לעשות הכל מהר ולעלות לחדר, לשנוא את עצמי.

אני נזכרת בחיוך שלה אליי והאי הבנה מה כל כך חשוב, שאני ממהרת לחדר.

תמיד רצתה שאשאר קצת, אדבר איתה.

תמיד רציתי לומר לה כמה אני אוהבת אותה. תמיד אמרתי.

היום אני לבד במרכז החשכה.

היום אני כבר בקושי אומרת שלום.

אני בורחת לחדר ברגע שאני חוזרת.

אני רוצה להיות איתה, אבל חושבת על ההשלכות.

'היא בטוח תשים לב' אני חושבת. אם אני ארד במישקל, אימא היא הראשונה שתדע, שתראה.

אני רוצה חיבוק, אבל לא יכולה.

אני רוצה חיוך, אבל לא יכולה.

אני רוצה לדבר, אבל לא יכולה.

אני חייבת להאמין שזה שווה את זה.

אני חייבת להאמין שיום יבוא ואימא תאהב אותי בזכות מי שאני, שתהנה כשאני אהיה רזה.

יום יבוא ולא אהיה שמנה, יום יבוא ואימא תהיה גאה.

אני חייבת להאמין בזה שהירידה במשקל תעזור לי.

שאני לא מוותרת על הכל, על אימא סתם.

אני יודעת שאם לא אאמין, אתפרק.

אני אפול לריצפה הקרה ואבכה.

אני אתנפץ למיליון רסיסים שכל כך רוצים להתאחד.

אני אזעק לשמיים ואבקש רחמים.

אני רוצה את אימא.

אני לא יכולה לאימא, יש לי מטרה. המטרה היא החיים.

'אימא, תביני. זאת לא את, זאת אני.'