יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

בקשר לפרקים הבאים, אל תיקחו כל מילה כמובן מאליו ואם אתם לא מבינים פשוט תגידו ואני אסביר.

הסיפור לא מדבר עליי [רק כדי להבהיר זאת], אבל אני יכולה להתחבר אליו ואם אתם רוצים אני ארחיב.

אני אישית אוהבת איך שהפרקים הבאים כתובים למרות שהם קצרים, אז אני מודיעה מראש- הם קצרים [ויש כאלה שגם מאוד].

אנה, אנה. השתלטת על חיי והוצאת את האור מעיניי.

אין לי כוח לחשוב, לחלום, אפילו לא על סינדרלה היקרה.

תקווה- זה מה שמניע אותי להתקדם, להמשיך. סינדרלה הייתה גאה בי, על המאמץ שלי להיראות כמוהה.

התקווה שיבינו שזה לטובת כולם, אני בלי כל האקסטרה שומן.

אני מסתכלת על אימא שבטח שוקלת פחות ממני. אני מסתכלת על חן שאומרים שהיא שמנה, אבל זה בטח כי היא שוקלת כמוני, כי זה שהמשקל אומר שאני 52 לא אומר שאני נראת ככה. אני נראת כמו מישהי ששוקלת 62, כמו קודם, אותו הדבר. למרות שקיבלתי מחמאות רבות והרבה אנשים מנסים להתקרב אליי עכשיו.

אפילו מתחילים איתי ברחוב לפעמים, בנים, ואפילו בנות.

הו.... אנה, השווה כל הסבל?השווים הימים ללא ארוחות? השווים הימים שכולם ספורט?

השווים הימים שרק את איתי? טוב.. לפחות כבר לא בודדה [כמו תמיד].

הרעב והמחשבה על סינדרלה ועלייך, זה מה שמחזיק אותי עומדת, זה מה שמדרבן להמשיך עוד ועוד, זה מה שעוזר לשרוד את היום. תישארי, רק עוד קצת, עד שארדם.

אנה, הוו.. אנה- התהיי לי לחברה? התישארי איתי עד מאוחר? התישארי לבחון איתי את גופי כל פעם מחדש? התישארי לעזור לי להיפטר מכל השומן? אני יודעת שכן, בבקשה אני מתחננת. רק עוד קצת, נו... עד שאני נרדמת. כבר דיברנו על זה, פשוט תישארי, וכשאני אירדם תלכי.

אל תגרמי לי לאיים עלייך במזון כי עוד שניה אני נרדמת ואז גם את תוכלי לישון. אז אל תלכי, רק עוד שניה.

אני מבטיחה לך, אני אעשה כל מה שאת רוצה.

עריכה: 24.03

מחר- טיול שנתי.

עדכון- שאחזור.

כעבור חודש של ספורט מטורף ותוצאות שפשוט לא משקפות את המאמץ בחרתי בשיטה אחרת.

פתחתי את האינטרנט ונכנסתי לישרא בלוג. כתבתי 'איך, אנורקסיה'.

מצאתי מלא, מלא בלוגים של 'איך להיות אנורקסית'

בחרתי עמוד, עשיתי אן אנד דינו ונכנסתי לאיזשהו בלוג.

קראתי הכל והסקתי מסקנות. ופתחתי בדרך לאנורקסיה.

הרגשתי רע להידרדר למצב הזה, אבל הייתי חייבת. אני בטוחה שסינדרלה אוהבת את הגוף שלה ושהיא לא הייתה משנה אותו.

ירדתי ממשקל 62 ל61 רק מחודש של ספורט ו.. זה כלום אז.. אני חייבת, חייבת לרדת ל58 לפחות ואז.. אז אני אפסיק עם זה ואחזור להיות כמו קודם, זאת אומרת... כמעט.

-

אני בקושי אוכלת... אני מתבססת על חסה, ברוקולי, חלב דל שומן, מים ולפעמים לפינוק זית.

זה קשה, קשה כל כך, אבל יש תוצאות. אני בזה כבר שבועיים ו.. המשקל פשוט נוזל ממני. כבר ירדתי ל59 אבל.. עוד קצת לא יזיק. נרד ל56 ו..נראה משם, אני עדיין לא מרגישה טוב עם המשקל הזה.

-

אני פרה. אימא אומרת שרזיתי אבל.. אני לא מרגישה ככה. אימא אומרת שאני חייבת לאכול, אני שונאת אותה על זה. למה היא לא מבינה שטוב לי ככה- אני ו...אנה.

אני כבר חודש וחצי בקושי אוכלת ו.. היא לא מבינה שזה למטרה נעלה שאין עליה.

או... סינדרלה, התגלי לי את מישקלך? הרי.. אנחנו באותו הגובה, 1.68 ועדיין, אני יותר גדולה ושמנה ממך.

את בטח שוקלת 45, ואני, אני שוקלת 54 אני צריכה לרדת עוד.

לקחתי את התמונה של סינדרלה, הדבקתי אותה על המראה ועשיתי השוואות ביני לבינה.

'אוףף.. סינדרלה בואי נתחלף' חשבתי.

התחלתי לסמן את גופי בטוש שחור.

כל הפגמים נראו גלויים יותר ויותר.

'עכשיו.. כל מה שעליי לעשות זה להיפטר מהם'. חשבתי.

'אם אני ארד ארבעה קילו לפחות אני אהיה קרובה למשקל של סינדרלה.' התחלתי..

'אם אני אצבע את השיער לשטני משחור' והמשכתי.. 'אם אני אעשה קצת כושר ואפטר מהשומן בידיים.'

המשכתי ככה שעות, בוחנת כל פגם אפשרי בגופי הכמעט עירום.

אימא נכנסה לחדרי "מה את עושה?" היא התחילה לצרוח כמו משוגעת.

"אימאאא תעופי לי מהחדר מיד." "תתלבשי." "אימא... צאי."

"תלבשי על עצמך משהו או שאני מתקשרת למשטרה." "תתתתתעעעוווווופפפפפיייייי ללייי ממההחחחחדדדררר."

אימא ניגשה למראה בעודה צורחת שטויות לא ברורות. "ידעתי שהיא לא משפיעה עלייך לטובה".

היא לקחה את התמונה של סינדרלה ולפני שהספקתי לעשות משהו היא פשוט קרעה את התמונה.

"עכשיו נראה אותך מתנהגת ככה..." אימא יצאה מהחדר.

התחלתי לבכות כמו שבחיים לא בכיתי, אבל הייתי נחושה יותר מתמיד להגיע למטרה שלי- להיות סינדרלה.

נשכבתי על הריצפה וכמו מטורפת עשיתי איזה חמישים כפיפות בטן, המשכתי לעשרים שכיבות שמיכה ועברתי נואשת לאגרופים באוויר, תוך כדי שאני מדמיינת את אימא.

כעבור שעה סיימתי.

עליתי על המשקל ולא ירדתי כלום. הבנתי- פעם אחת לא מספיקה.

ירדתי למטה, לקחתי בקבוק מים וחזרתי להתאמן.

אותן הפעולות, שוב ושוב, עד שאין כבר כוח.

כעבור שעתיים, נרדמתי.

בבוקר מצאתי את עצמי, מסריחה על המיטה.

קמתי מהר והלכתי להתקלח. כעבור איזו חצי שעה חזרתי לחדר ומהר התארגנתי.

ראיתי שיש לי עוד חצי שעה לפני שאני צריכה ללכת לבית הספר, אז.. התחלתי להתעמל שוב, הפעם רק שכיבות שמיכה.

אם אימא הייתה יודעת שאני כותבת ביומן קטן של סינדרלה ומתפללת לאיזשהו נס שיציל אותי מהעולם הזה.

אחח... איזו אכזבה.

זה יהיה משהו כמו 'אימא תשמעי איזה קטע. יש לי יומן וברובו מדובר עלייך מתה, ואיך כל העולם הזה מושמד.'

אני חושבת שאני אוותר.

העולם עדיין לא מוכן בשבילי ו... אני דיי בטוחה בזה.

הרי אם העולם היה מוכן אליי לא הייתי מדברת עם הבובות שלי והיו לי חברים אמיתיים כמו שלשירה יש.

היא ולירן הן החברות הכי טובות, מאז שאני מכירה אותה שזה.. מכיתה ג'.

לפעמים התשוקה לחברים הורסת אותי. אך גם לסינדרלה היו קשיים ו.. הכל הסתדר בשבילה בסוף, היא חייה עם הנסיך בארמונו ו.. אפילו לה יש כבר חברים נורמליים. עובדה- מישהו שמע על העכברים וגורלם?

לא. יש לי תקווה, כמו סינדרלה. יומן תבין.. לפעמים להיות לבד משפיע עליי בצורות לא טובות בכלל.

לפעמים אני לוקחת כדור או שניים ותוהה.. 'לקחת עוד?' כמובן שמיד אני סוגרת את הבקבוק והולכת משם אבל.. חשבתי על זה פעם ו.. אפילו יותר.

על איך להטביע את עצמי באמבטיה או בבריכה, לקפוץ מצוק, לתלות את עצמי...

אוףףף... די. אני רוצה חופש.

אני רוצה שכוכב בלוחשט יהיה קיים, אבל באמת. שלא יהיה קיים רק בראשי.

עולם שבו אני סינדרלה, נשואה לאהובתי הנסיכה ושתיינו חיות באושר כמו באגדה.

אני יודעת שזה נשמע מוזר ממתבודדת לדבר כמו איזו נערה רומנטית שנסחפת אחרי כל דבר כי.. אני לא.

אבל סינדרלה... סינדרלה נותנת תקווה, זה מה שאני אוהבת בה. היא מעניקה תקווה ומוטיבציה לכל החלשות שלא יכולות לעמוד על שלהן, היא עוזרת להבין שלכל משהו יש מקום בכדור ושיש לו תפקיד, בין אם זה לנקות בתים ובין אם זה לתת הוראות למשרתים. וואו.. סינדרלה, התינשאי לי?! לא... סתם, סתם.

למרות הערצתי לסינדרלה איני רוצה להתחתן אלא להיות היא כי... סינדרלה היא... מושלמת.