 כינוי:
take me for a walk בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
פרק 10- למי זקוקה יותר.
אני מאושפזת כבר איזה שלושה חודשים.
הם לא רואים שזקוקה למיה.
אני מקווה שהיא תחזור, לא תהיה שפוטה של אנה, לא תנטוש כמוה.
חיפשתי אותה מלא, קראתי לה. היא לא באה. אנה מחזיקה אותה קצר. 'תחזרי' ביקשתי.
היחידה שתומכת, רוצה להקל עליי בכל דרך, לא כמו אנה שפשוט... מדרבנת, אבל רק לטובתה.
אנה רוצה אותי רזה ו.. מיה, מיה פשוט כאן, תומכת כמה שצריך ובמה שאני רוצה.
אז.. מי, מי יותר מתאימה כחברה?
אנה שולטת, מיה נשלטת.
אנה רעה, מיה טובה.
אנה היא כמו אוויר לנשימה, מיה פשוט עוזרת לנשום.
אנה מחפשת שלמות, מיה מחפשת אותי.
אנה דומיננטית, מיה שווה.
אנה פרפקציוניסטית, מיה אוכלת הרבה.
אנה אומרת את הכל בפרצוף, מיה עדינה.
אבל אנה לא רצתה את מיה, רצתה אותי לעצמה.
למיה לא אכפת עם מי, אך לאנה היא שפוטה.
אנה באה קודם, מיה באה אחרי.
אנה תמכה בי? באמת?
עם מיה אין ספקות, עם אנה יש המון.
אך מתגעגעת אני לשתיהן.. הרבה עד מאוד.
| |
פרק 9- שלא יראו.
מיה הלכה, אנה גם כן.
אימא ואני, אני ואימא.
אבא אפילו לא חזר לארץ ששמע עליי, על ההפרעות.
"אני כל כך גאה בך". אמרה אימא, וחיוך רחב עלה על שפתייה.
"אימא... אני רעבה". אימא מיד רצה להביא לי משהו לאכול.
הם כבר לא משגיחים עליי, עברתי את השלב הזה מזמן. עליתי בחזרה למשקל 56.
בשבועיים הראשונים סירבתי לשתף פעולה אבל שנכנעתי עליתי מלא. כל המאמץ נזרק כלא היה.
"אימא.." צעקתי לה "אני רוצה גם לשתות משהו, אבל קר."
ראיתי שיש לי כמה דקות, נכנסתי למצב של אובססיה. ' אוכל, אוכל, אוכל...'
מנגינה שחוזרת על עצמה. חיפשתי בטירוף, ומצאתי מתחת לכרית כמה נחשי גומי שאימא הביאה לי בניגוד להוראות הרופא.
אכלתי אותם מהר. לא עברו כמה שניות וכבר הייתי בשירותים עם האצבע בגרון.
ההרגשה, הגעגוע, השחרור... זה נעלם. התחלתי לבכות כמו משוגעת.
רצתי למיטה, תפסתי את הכרית ונשכתי אותה חזק כדי שאף אחד לא ישמע אותי צועקת או בוכה.
שאף אחד לא ישמע את הרצון למות. שאף אחד לא יראה את הגעגוע, הזכרונות.
אני לא אשכח איך כולם הסתכלו עלי, המכתבים ששלחו לי עם המשפטים המפגרים כמו "אנורקסי זה לא סקסי- צאי מזה." או "אנורקסיה מביאה רק מוות" ו.. המשפט הזה באמת לא היה במקום "צומי- לא פה. אני מקווה ששתחזרי לא תהיי כל כך מטומטמת ותקיאי בהפסקות".
אני מקווה שתמותו, פשוט כך.
-
אימא חזרה עם האוכל. היא מצאה אותי ישנה, מכורבלת ב"שמיכה".
עצב עלה על פניה בזמן שמחשבות חלפו בראשה ' אני לא מאמינה שהוא לא חזר לארץ. אני לא מבינה, זאת הבת שלו, ועוד במצב כזה. אוי.. איך, איך כל זה קרה? מה עשיתי רע? ביתי חולה והוא מבלה עם הפרחה שלו בחו"ל. לא מגיע לה אבא כזה.'
| |
פרק 8-אנה, אני מצטערת.
"איפה אני?" שאלתי את אימא. הייתי בחדר לא מוכר שכולו לבן. הסתכלתי מסביב, הדלת הייתה סגורה. לבד בחדר עם אימא [פשוט חלום חיי]. "אנחנו בבית חולים" "למה" שאלתי.
"התעלפת בשטח בית הספר. אוי.. ילדה יפה שלי, למה לא הקשבת לי? למה עשית זאת לעצמך?"
לא הבנתי על מה אימא מדברת. חיפשתי את אנה אבל.. היא לא הייתה שם. חיפשתי את מיה ו.. גם היא נעלמה.
הבנתי. אישפזו אותי.
"אימא, על מה את מדברת?" עשיתי את עצמי כלא מבינה.
עשיתי את זה כי... אני לא סובלת משום בעיה. הם פשוט לא רואים את זה, את הסבל שלי, את הרצונות..
"הרופאים אמרו שאם לא יאשפזו אותך מיד אז.. איך יכולת?" "אימא, על מה לעזאזל את מדברת? ו.. מי הרופאים האלה? ו.. מה הם אמרו?"
"את סובלת מתת משקל חמור מאוד. הרופאים במחלקה אמרו ש.. את סובלת מהפרעות אכילה. ביתי שלי, מהפרעות אכילה. חשבתי שחינכתי אותך ליותר מזה."
"צאי מפה." "הרופאים אמרו שאסור להשאיר אותך ללא השגחה."
"צאי מפה עכשיו." התחלתי להרים את קולי לאט, לאט.
"לא."
"תעופי מפה עכשיו" צרחתי עליה הכי חזק שיכולתי.
אימא יצאה.
התחלתי לבכות. מיה באה ואמרה שהיא נשארת, שהיא תעזור לי.
בתוך החדר היו שירותים, הקאתי הכל, כל דבר אפשרי.
שטפתי את הפנים והדמעות פשוט זלגו. אנה עמדה מאחורי, מאוכזבת.
מיה התחבאה מאחוריה, מפוחדת ממה שאנה תעשה.
"ציפיתי ממך ליותר" הסתכלה עליי במבט מאוכזב.
אנה המשיכה "מיה מאוכזבת, אני מאוכזבת ואילו סינדרלה הייתה פה.." לא האמנתי שהיא הולכת להגיד את זה "...ואילו סינדרלה הייתה פה גם היא הייתה מאוכזבת."
המשכתי לבכות, הוצאתי הכל. ההקאות שעזרו לי כל כך, פשוט איבדו את ההנאה מול אנה.
"הורייך.." המשיכה אנה. "..למרות שלא מראים זאת, שמחים במעשייך, בשיגרתך. הם פשוט לא יכולים להגיד זאת ליד כולם. הם.. אפילו מקנאים בך על כך שאת מצליחה, והנה בלי שום סיבה נתת לרופאים להגיד לך מה טוב בשבילך." אנה לא הבינה שזאת לא אשמתי. אנה ראתה אותי כצד עלוב ועצלן, לא יכולתי לסבול זאת. אנה צודקת.
| |
פרק 7- לי זה לא יקרה.
אוקי אז.. הפרק הזה יצא קצת מוזר אבל.. שיהיה.
נרדמתי, אני כל כך עייפה בשבועות האחרונים, אבל אנה אמרה שזה ישתלם.
התעוררתי בערך בחמש בערב. קמתי, ומצאתי פתק על כיסא, היה בו אתר אינטרנט.
נכנסתי. זה היה סרטון, סרטון על... אנה.
הם הכפישו אותה, אמרו שהיא הרסנית, ו.. רוצחת.
לא האמנתי, התכחשתי. התחלתי לבכות. 'אנה שלי? לא.. זאת סתם קנאה. אנה מושלמת, אנה זאת.. סינדרלה.'
הם כל כך דומות. ההבדל היחידי זה.. ששערה של אנה שחור.
נגעלתי מזה כל כך [מה שעזר לי עם מיה]. ירדתי למטבח אכלתי כל כך הרבה אבל אז רצתי לשירותים.
חזרתי לחדר והרגשתי כל כך טוב בקשר לזה. שכחתי מ"עלילות אנה הפושעת" ו.. יצאתי לטיול.
חזרתי אחרי רבע שעה. 'אני כל כך עייפה' חשבתי. חזרתי למיטה.
בלילה חלמתי על אנה- היא הרגה אותי, ועוד בדם קר.
היא שמה לי אוכל מול הפרצוף, אמרה שאם אוכל אז.. על כל ביס אני אקבל עונש.
לא יכולתי להתאפק. בלסתי ו.. כשרציתי ללכת להקיא היא.. לא נתנה לי, אמרה שאני צריכה להתמודד עם התקפי הפרה שלי, עם התקפי הכישלון. היא אמרה שאני מזלזלת בכל מה שהיא מסמלת ו.. שעכשיו זה זמן התוצאות.
היא לקחה את היד שלי ו.. פשוט תפסה את השומן הדוחה שבידי ואמרה "כדי שלא תשמיני" ופשוט חתכה את השומן, הוציאה אותו ו.. בלי חומרי הרדמה. ככה היא עברה חלק, חלק בגופי. בוחנת ואומרת "את שמנה! מתי תקלטי?!" כשהתעוררתי אנה הייתה לצידי, שאלה מה קרה אבל.. לא יכולתי לספר לה. לא רציתי שתסבול, שתחשוב שהאמנתי. שיקרתי ואמרתי שחלמתי על אימא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
