יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אבא התקשר.

אימא כועסת כי עניתי לטלפון.

אבא התקשר בחסוי.

אימא כועסת כי שיקרתי לה.

אבא ניסה לדבר איתי.

אימא כועסת כי ניסיתי גם לדבר איתו.

אבא..

אימא..

מה אני קשורה??

אימא רוצה שאני אדבר עם פסיכולוג.

למה?

כי היא לא רוצה להתמודד עם העובדה שהבת שלה יודעת שיש לה אבא.

היא לא רוצה שאני אתחבר אליו.

היא בטוחה שבזה שהוא עזב אותה אז.. הוא צריך לעזוב אותי ו.. זה לא נכון.

היא בטוחה שזאת חבילה: אני+היא. אממ.. לא!

בינינו, אימא שלי צריכה פסיכולוג ולא אני!!

אפילו המילה הזאת מעצבנת, פסיכולוג.

המשמעות שלה יותר מטרידה פסיכו-לוג.

אני פסיכו? עוד מעט גם יגידו שאני רוצחת אנשים.

אני לא מבינה פסיכולוגים.

אני לא מבינה את הרצון ללכת אליהם.

אתה בעצם משלם לבן אדם כדי שיקשיב לך.

עצוב? אפילו קצת פתטי.

אולי המצב ירגע.

אולי אימא תבין שאני קיימת ושאני לא היא, שאני לא משקפת אותה.

אולי.. אבא יחזור, יקח אותי ו.. אימא תישאר מאחור.

אימא שלי אמרה שהיא משגיחה עליי ועוקבת אחרי כל מה שאני אוכלת.

היא לא, ובגלל זה אני כל כך שמחה.

אני לא יכולה פשוט להפסיק לאכול כמו פעם,

כי.. אימא יותר בבית ו.. היא תראה אם אני לא אוכלת במשך יום שלם.

החלטתי לעשות את זה בעזרת דיאטות בזק.

כל שבוע דיאטה אחרת ולאט לאט,

וברגע שאני כבר לא ארד מהר אני פשוט אקצץ לאט לאט בכמויות.

אני עושה ספורט כמה שיותר,כמה שאפשר.

אימא לא יודעת כלום.

היא גם לא תדע.

היא לא רואה הכל, כפי שהיא חושבת.

אני יודעת שהבטחתי לה שאני אפסיק עם הספורט,

שאני "אוותר" על הירידה במשקל,

אבל.. אני לא יכולה.

חלמתי עליהן. חלמתי שהן באות ואנחנו מדברות ונהנות כמו פעם.

חשבתי לעצמי שבטוח בקרוב אני אחזור לראות אותן שוב. לפחות אחת מהן.

אני מקווה שזאת תהיה... אנה.

למרות שאני אומרת שאני מתגעגעת לשתיהן,

אני מתגעגעת לאנה יותר מאשר למיה ואני לא מרגישה רע בקשר לזה.

בפעם האחרונה שראיתי את אנה היא כעסה אבל.. נראה לי שהיא מתגעגעת אליי.

מיה, מיה פחדנית ו.. זה קצת מעצבן.

אוףף, אני מתגעגעת.

אנה יקרה, תיזכרי תמיד, אני כאן בשבילך,  אולי תהיי בשבילי?

פרק הזוי. כשמו הוא.

ירדתי במשקל.

אני אוהבת את זה. עדיין לא מוכנה לוותר.

אולי, אולי אצליח לשקול 47 כמו פעם, או פחות.

עכשיו 52. עדיין לא ירדתי את מה שהעלתי בבית החולים.

התכחשתי כל כך הרבה זמן.

אני מתגעגעת.

אני מבולבלת.

אני... סובלת? נאהבת? חולמת?פה?

הרצון לרזון.

אנה. מיה.

אני פשוט זורקת מילים.

משחק אסוציאציות.

מיה.אנה.שלמות.רצון.רזון.אוכל.שומן.אני.

הצילו.עזרה.חברה.אנה.מיה.

הכל חוזר אליהן. הכל.

בואו, תחזרו. בואו.

אימא,כאן.אבא,שם.אנה,בואי.מיה,גם.

לילה טוב.לישון.תמיד.מוות.חיים.יש.אין.שומן.צורך.ספורט.לא לאכול.מים.משטר.אנה.שיגרה.מיה.

אני מדברת עם עצמי על הכל.

אני ממש רוצה לישון עכשיו.

לקחתי כדורים.

[אני אמורה להרזות איתם מהר מאוד.

קניתי אותם באיזשהו חור לא חוקי.]

'איפה אני?'

אני רואה מטושטש.

אני רוצה את אימא.

אני רוצה את אנה. אני רוצה את מיה.

אני רוצה, א נ י  ר ו צ ה  א ו ת ן .

אני אמות. אני מתה? אני חיה?

מה לקחתי? מה זה הכדורים האלה?

איפה אני? הו, איפה אני?

תעזרו לי, תעזרו לי.

פשוט.. תעזרו.

אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.

אני כל כך חלוקה עם עצמי.

פעם אני כל כך בפנים, ופעם אני כל כך בחוץ.

פעם אני רוצה לחיות, ופעם אני רוצה למות.

פעם אני אני, ופעם אני זיוף עם חיוך זוהר וגדול.

פעם אני הבת המושלמת, ופעם אני זאתי שאושפזה.

פעם אני חולמת , ופעם אני מפוקסת.

פעם אני לבד, ופעם אני מוקפת.

פעם אני אוכלת, ופעם אני מקיאה.

פעם אני מתעמלת, ופעם אני סתם שוכבת במיטה.

פעם אני.. פעם אני רואה אותן ו.. פעם אני רק מחכה.

פעם אני לצידן, ופעם אני אותן מבריחה.

אולי.. אולי אני בפנים יותר משחשבתי ושבעצם בתת מודע אני זקוקה להן ורוצה אותן איתי.

אולי התת מודע שלי ישן לפעמים ובגלל זה אני לא רואה אותן או חושבת עלייהן.

אולי אני לא חברה אמיתית.

אולי אני זיוף שרק רוצה צומי.

אולי... אני לא באמת "סובלת".

אולי.. אני בעצם לא רוצה אותן איתי.

אולי.. אני צריכה למות.