יום יבוא ואהיה בלתי נראת.

אני ממש מצטערת על העיכוב, זה מה שקורה שאין זמן.

אממ.. אני עושה רשימת קוראים מחודשת אז.. אם אתם קוראים קבועים תכתבו בתגובות.

כמו כל מישהי עם "הפרעות אכילה" אני מתרחקת מהיחידה שרואה- אימא, כדי שלא תראה.

אני נזכרת ברגעים של פעם, השלווה, השקט, הרגיל.

אני נזכרת איך הייתי עוזרת לה בבית כשאבא היה בעבודה.

חושבת על לעשות הכל מהר ולעלות לחדר, לשנוא את עצמי.

אני נזכרת בחיוך שלה אליי והאי הבנה מה כל כך חשוב, שאני ממהרת לחדר.

תמיד רצתה שאשאר קצת, אדבר איתה.

תמיד רציתי לומר לה כמה אני אוהבת אותה. תמיד אמרתי.

היום אני לבד במרכז החשכה.

היום אני כבר בקושי אומרת שלום.

אני בורחת לחדר ברגע שאני חוזרת.

אני רוצה להיות איתה, אבל חושבת על ההשלכות.

'היא בטוח תשים לב' אני חושבת. אם אני ארד במישקל, אימא היא הראשונה שתדע, שתראה.

אני רוצה חיבוק, אבל לא יכולה.

אני רוצה חיוך, אבל לא יכולה.

אני רוצה לדבר, אבל לא יכולה.

אני חייבת להאמין שזה שווה את זה.

אני חייבת להאמין שיום יבוא ואימא תאהב אותי בזכות מי שאני, שתהנה כשאני אהיה רזה.

יום יבוא ולא אהיה שמנה, יום יבוא ואימא תהיה גאה.

אני חייבת להאמין בזה שהירידה במשקל תעזור לי.

שאני לא מוותרת על הכל, על אימא סתם.

אני יודעת שאם לא אאמין, אתפרק.

אני אפול לריצפה הקרה ואבכה.

אני אתנפץ למיליון רסיסים שכל כך רוצים להתאחד.

אני אזעק לשמיים ואבקש רחמים.

אני רוצה את אימא.

אני לא יכולה לאימא, יש לי מטרה. המטרה היא החיים.

'אימא, תביני. זאת לא את, זאת אני.'

תודה לוי למעצבים על התוספות לבלוג.

אממ.. ראיתי שיש מנויים וקוראים חדשים אז.. מי שקורא פה קבוע שיכתוב בתגובות ו.. אני אוסיף אותו לרשימה או אתקן כתובת\שם.

פגשתי מישהי.

היא יפה, היא מצחיקה היא רזה.

היא אומרת שאני יפה, שאני במשקל מושלם.

פגשתי אותה לפני חודש אבל.. לא רציתי לעשות עניין בקשר לזה.

בהתחלה לא רציתי, אחר כך קצת ובסוף אני כל כך מתגעגעת.

יצאנו כבר חמש פעמים.

בפעם האחרונה יצאנו למועדון.

היה מגעיל אבל.. שורף קלוריות.

רק הגענו וכבר היא הייתה עם אלכוהול ביד, האמת.. לא הבנתי למה.

אלכוהול כל כך משמין, כל כך מזיק.

האהבה לאלכוהול מסוכנת.

היא משמינה, היא הורסת את הכבד וצורמת בגרון. חבל.

רציתי ללכת משם באותו הרגע, אבל לא יכולתי כי היא לא רצתה.

ניסיתי להתעלם מהאלכוהול, מהקלוריות.

רקדתי כמו מטורפת, נואשת להרזות, כאילו זאת ההיזדמנות האחרונה שלי.

היא כל הזמן הציעה לי לשתות, אבל לא נכנעתי, לא נשברתי.

הקלוריות....

לא הפסקתי לחשוב על זה.

חשבתי לעצמי איך בכל קפיצה, בכל תנועה אני שורפת משהו והיא כל רגע משמינה מהאלכוהול.

נכנסתי לאטרף, לא ידעתי מה לעשות.

האלכוהול, עצם היותו שם עצבן אותי.

אמרתי לה להפסיק, אבל היא חשבה שאני משוגעת ולא רציתי להפסיד אותה בגלל זה, אז הפסקתי.

בסוף שכנעתי אותה שנלך. היא הייתה שיכורה כל כך, ואני כל כך פיקחית.

ראיתי הכל כל כך ברור- לאלכוהול אני לא אתקרב!