לילה טוב,אף אחד .

אני אף פעם לא אצליח לתאר לך , כמה קר בהר למעלה . בשמירות . הרוח זה הדבר היחיד שאתה שומע באוויר. שורקת באוזניים .

ואם זה לא איזה טיל שעף לך מעל הראש,זו וודאי הרוח ששורקת.

השמים מאפירים פה מוקדם , כמעט מהצהריים , אולי מהעשן שעולה בעיר הסמוכה . אני מנסה להתחמם עם המגבת הקטנה שהשארת בתיק שלי,יום לפני היציאה לכאן . אבל זה עדיין לא עוזר , מצטער אם אכזבתי.

לפעמים אני מסתכל למעלה ומנסה לדמיין את הפנים שלך בין הכוכבים וזה הדבר היחיד שמעביר לי את שעות השמירה,

אני מדמיין את החיוך שלך , שומע את הקול שלך לפעמים . בלילה , מתחת לשק"ש , אני מסתובב אל פתח האוהל , שהקור לא יחבוט בפני ,

ואז אני מרגיש אותך מעבירה את היד שלך בשיער שלי . בשיער מלא אבק וחתיכות של קרב.

לפעמים אני רוצה שתהיי איתי,שתביטי איתי אל עבר הזריחה המוקדמת שאיתה אנו קמים . שתביטי לכמה רגעים ותלכי .

צוחקים עליי שאני יושב עם פנקס בשמירות , חושבים אני מצייר שם קווים , סופר את הימים עד לפגישה איתך בבקו"ם .ביום השחרור.

אבל אני מנסה לצייר את הפנים שלך ואז מניח את הפנקס ליידי בלילה , כאילו הולך לישון איתך .

אני רועד,אבל זה לא מקור , זה מפחד. אני לא מתבייש לומר לך את זה,אני אפילו מאוכזב להשמיע את המילים האלה באוזנייך.

אני מפחד , מפחד לא לחזור אל זרועותייך , אל הלב שלך , שבטח שמור רק לי.

אני בוכה בלילה , גם גברים בוכים , לא כי קשה לקום בבוקר , ולטעון את הרובה , כי קשה לקום לעוד בוקר , שתחשוב שאולי עכשיו, זו הנשימה האחרונה.

הנשימה האחרונה שלך ואפילו לא הספקת להפרד מאהבת חייך.

כשצועדים בין האבנים והשיחים , אף אחד לא מביט אחורה , שלא להתקל במוות במקרה. אנחנו הולכים ישר,אל תוך התופת .

מתחבאים בתוך סמטאות קטנות , מכינים את המח לעוד מארב מחורבן. אבל אני לא מקשיב למפקד , אני מקשב לפחד .

אם זה היה להסתובב וללכת , הייתי קם והולך . אני נשבע לך . מאשימים אותי כאן . שבחרתי בקרב ובסבל . את יודעת מה? הם צודקים .

אבל אני שוב בוכה בלילה , אני שוב מפחד.

אולי מחר זה בוקר שאני לא אתעורר בו ואולי בשמירה , אני אשמע שריקה אחרונה ובלילה,כשאני אסתובב אל פתח האוהל , אולי זו את שבאמת תגעי בי

במיטה חמה , שבה את מחכה לי?

אז אני מקפל את הפינקס והפנים שלך בפנים , אני מחכה ליציאה האחרונה , לחיבוק חם . ממך אהובה , להראות לך את הפנקס , ולמחוק שורות .

שורות של פחד . פחד לא לחזור.

קטע שכתבתי אתמול בלילה,התעוררתי בבוקר ושכחתי על מה כתבתי בדיוק.

אז פתחתי את זה שוב וקראתי. לא האמנתי שאני כתבתי את זה. איך אני מצליחה לכתוב,

על דבר שאף פעם לא חוויתי .