לילה טוב,אף אחד .

תן לי להבין ליום אחד
ותן לי להבשיל בבת אחת
למד אותי לעוף כדי שלא אפחד
תן לי להמשיך לחיות לעד

תן לי להחזיק לה את היד
ותן לי להשיב מה שאבד
למד אותי לעוף כדי שלא אכאב
תן לי להמריא לפרוס כנף

מנגינה מלנכולית חודרת מתחת לעור שלה ,

והיא לא מספיקה לנגב את הדמעה שנשברה על רצפת השיש הקרה .

כפות רגלייה הזעירות קרעו את הקור שאחז בה בבת אחת , ולא שיחרר .

איך היא אהבה לצעוק כשלא היית , שלא תעזור לה . שלא תראה אותה נשברת לאט .

שמיים אפורים מצטיירים מחוץ לווילון שהסיתה , ושום ציפור לא מזכירה לה שיש שם אופק  .

מרימה את התקווה בזהירות , ואוחזת בה בדממה , שלא תתנתק מידייה , נשימתה נעתקה ,

ועכשיו זו רק המנגינה העצובה שעזבה אותה , מדובבת את העצב שהשאירה שם אחרייה .

אין לה שום סיבה , להחזיק בתקווה , ואיפה שהיא לא תהייה יוולד בו העצב .

כן איזה כייף יהיה בסוף ימי , כשכל החבר'ה ידברו עליי .

השורה הזאת , תמיד מזכירה לי איזה קומזיץ עם החבר'ה , כשכולם מרכלים על איזה מישהי פוסטמה מהשכבה ,

אז אני עוצרת בצד , וכאילו צופה מלמעלה ונזכרת בשורה הזאת , ושוב צוחקת . על מה אני מדברת בכלל .

לא יהיה כייף בכלל בסוף ימי .

את אוהבת להיות
עצובה ושותקת
להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
אין קול ודברים
שוכח הכל על אודות אחרים.
שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
ושבויה בין כתלייך
ממני נפרדת
עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
כשיכור...
עטור מצחך זהב שחור.

התקופה האחרונה, עשתה אותי די עצובה . אני בוכה נורא מהר וכל דבר גורם לי להרים ידיים ולהכנע .

אבל לעומת זאת , יש משהו שכן מחזיק , וכן מכריח אותי להמשיך ולהלחם , ולהראות לכולם שאני לא זו שאכנע מול עייניהם .

אני כבר לא אותה אחת שהכרתי , שום דבר כבר לא דומה לעצמו , אני מחכה לרגע , שאני אוכל לומר לעצמי שזהו , מפה . הכל מובן .

כנראה שאף פעם זה לא יקרה .

הלוואי והיית פה איתי , לחזק אותי ולהרגיע אותי, כמו שרק אתה יודע ויכול . בלעדייך אני מרגישה כמו איזה בובה בחלון ראווה , העיינים שלי ריקות .

זה החורף , החורף יודע לעשות טוב מאד את העבודה שלו . לדכא . אני לא סובלת חורף , המצב-רוח הזה , משמין .