לילה טוב,אף אחד .

אף פעם לא חשבתי שאני אהייה כזו חלשה בפני אנשים , אני תמיד החזקה.זאתי ששורדת.

מכמה מילים , פניי חשכו . חוץ מפניך , אני לא מצליחה לדמיין שום דבר אחר.

אני נכנעת , אבל בראשי מהדהדת מחשבה אחת ויחידה " אל תכנעי" .

אולי יש עוד טיפת אור בקצה המנהרה חשוכת תקרה כזו כמו שנכנסתי אלייה?

שמישהו יצא מתוך החשכה וימשוך בידי , עד האור. עד האושר. שאני אבין דברים בצורה טובה יותר.

היום מתחיל בשם שלך ונגמר במחשבה על החיוך המקסים שלך  . אני לא יודעת עד כמה אפשר להקשר לבן אדם , שכמעט ולא מכירים.

מהמעט שהצגת בפני,מהמעט שאני יודעת . הבנתי שאתה בן אדם מקסים . הכי מקסים.

"אני לא חושב על זה" .

אז למה אני חושבת על זה ללא הרף ? למה אני לא מצליחה להוציא את השם שלך מהראש שלי.

למה אני לא יודעת להסתדר כמה ימים בלי לדבר איתך . להזכר בך .

לשמוע את השיר שלנו . שוב. שוב. שוב. שוב. כמו תקליט . השיר הזה חוזר על עצמו . צורם לי את הלב.

"אני לא כועס" .

אני כועסת .כועסת על עצמי  . לא מגיע לך .. כל זה לא מגיע לך .

אתה הרי מדהים ואני ירקתי לך בפנים.

הדרך הזו ארוכה בשבילי ואני חוזרת לאותה נקודה,אחרי שאני כבר כמעט ויוצאת מהמנהרה הלא נגמרת הזאת.

ואז אתה חוזר ומזכיר לי ששום דבר עוד לא הושלם , שאתה שם . אני כאן. שנינו בעולמות שונים ונפרדים .

אני נכנעת , אבל החיוך שלך ,משאיר אותי ערה.

עד הבוקר, עד יום חדש. בלעדייך.

אז לא ראיתי אתמול את הגמר,נרדמתי אחרי הסולו של בועז מעודה "מנגן ושר" אהבתי נורא את הביצוע. אבל זה לא הספיק כדי להשאיר אותי ערה.

כשהתקבלה הידיעה הבוקר,שבועז מעודה אכן עלה וניצח . השמחה פרצה מתוכי כמו לבה מתוך הר געש.

ועד עכשיו השמחה לא נחה . אני חייבת לציין  , שאת בועז ה"קואובוי" המזמר, אהבתי עוד מתחילת דרכו .

קול הפעמונים שנוגע כ"כ ללב, לא הניח לאוזניי להשאר אדישות אל קולו או אל ליבי להשאר אדיש לשליחת האס.אמ.אס למעודה לקראת הגמר.

"העם בחר בועז מעודה".

הוא היה פייבוריט של המון אנשים עוד לפני הגמר, הוא הקסים את כולם עם יופיו ,חיוכו וקולו .

לא רוצה למתוח ביקורת על מארינה ושלומי . אבל לבועז,בהחלט מגיע להיות הכוכב הבא של המדינה. 

מקסים,כ"כ מקסים .

אין מילים .

מתוך "וואלה".

סניוריטה.

איך זה מרגיש,
אין עתיד באופק
אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.

איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב מספיק
לא לקחת חלק.

איך זה מרגיש?

ואין לי חלום
אין לי געגוע שט לי בזמן
שממשיך לנוע

איך זה מרגיש?

המון זמן לא הרגשתי ככה,המון זמן לא הרגשתי בילבול .

רוב הזמן אני נמצאת במקום שנכתב עוד לפניי,מקום שהכתבתי לעצמי .

"פה תהיי" ושם אני .

אני לא מצליחה להתרגל לאווירה הזאת ,לאווירה של הסוף .

אני חושבת עלייו יותר מדי, יותר ממש שחשבתי שאצליח לחשוב עליו אי פעם , אני מרגישה אכזבה גדולה, מצידי  . מצידו .

אני רוצה שהוא יחזור , שנדבר סוף סוף , המצב הזה מסתכל אותי. אני לא יודעת מה לחשוב,אני לא יודעת אם הוא רוצה בכלל לדבר איתי, לקבל ממני סימן חיים לפחות.

הלוואי והכל היה פשוט יותר.

"לא נמצאה האבידה,חתיכה של לב שבור".