בא לי שוב[:

אני לא מאמינה שזה קרה לו,

כאבים נוראים ביד שמאל,

אישתו הכריחה אותו ללכת לבית חולים,

שם הוא קיבל התקף לב.

הרופאים אומרים שהוא בא בדקה התשעים ושמונה.

שתי דקות אחר כך, הייתי מאבדת דוד.

הוא רק בסביבות 40/42 צעיר מאד,

כששמעתי נלחצתי, התחלתי לרעוד,

אמרתי זה לא יכול להיות והתרצצו לי הון מחשבות ברגע זה..

איך בשניה - שניה אחת !! יכלו ככה ללכת חיים של בנאדם.

בדרך לבית חולים נבהלתי - ופשוט התחלתי לבכות.

כרגע מצבו בסדר גמור - הוא נושם, אוכל, שותה, מדבר

אבל עדיין, אני לא מפסיקה לחשוב עליו

אני יודעת שהוא יהיה בסדר אבל עדיין לחוצה,

אמא שלי מסבירה את זה כהלם, טראומה.

יש הרבה ששואלים איך אני,

אני בסדר,

אבל אותי ממש לא מעניין איך אני,

מעניין אותי איך הוא,

כל הפסקה אני מצלצלת לאמא / אבא לשאול איך הוא.

זאת הייתה טראומה,

אי אפשר להבין מה זה עד שזה לא קורה למישהו שקרוב אליך.

אבל את התודה הענקית צריך להגיד לאלוהים - תודה שהשארת את דוד שלי בחיים.