תרעלת מילים

בשנת 1974, פרסם הסופר ראובן צבי את ספרו הראשון והאחרון: "תום פרק". צבי, אשר הגן על פרטיותו בחרוף נפש (למרות שלא היה על מה להגן ממש; שגרת יומו היתה פשוטה ומשעממת), הורה למו"ל שלו לפרסם בציבור ששמו של הסופר, דהיינו "ראובן צבי", הנו פסבדונים. בדרך מחוכמת זו קיווה צבי להמלט מעין התקשורת ובעיקר לא להצטרך לדבר על ספרו, שהרגיש שנכתב שלא בידו, כאילו היה הוא כלי בידי ישות עלומה להעבירו הלאה. כאשר הגיע בכל זאת כתב עצל של מגזין ספרות בלתי חשוב לסף ביתו, היטיב הסופר להכחיש והפנה אותו (בזעם מעושה, ובהתרסה) אל המאמר בו מוזכר השם "ראובן צבי" כפסבדונים, שהופיע בכתב העת המתחרה. באותה העת ביקרה בביתו זונה בשם מרתה, שצבי היה שוכר את שירותיה לעיתים תכופות מאד, ולזמן ארוך מאד - לפעמים היתה שוהה אצלו שבועיים תמימים.

ייחודו של "תום פרק" היה בהתבוננותו פנימה אל עצמו. משפטים כמו:

"היכן שהוא, בשיפולי העיר, יושב רצח ובונה את דמות סופרו"

או הפרק (48) בו הדמות העיקרית, איש שמן, מכוער וחולה שחפת בשם מנדלבאום, מביע את התרעמותו על מהלך הסיפור ומנסה לשנותו. חוסר היכולת לעשות כן גורם למנדלבאום להחמיר את מחלתו על אף שעומדות בפניו משימות עלילתיות רבות, ובכך בעצם מצהיר על מעין "שביתת מחלה" כנגד הסיפור שבו הוא לוקח חלק. צבי כותב שם:

"הוא מזדקן במהירות, או שתוך כדי מצמוץ חולפים יומיים. זו מחלה, שלו, או של הזמן, או שדבקה בו נמקות העטלף המוטל מת בחצרו. הוא שומע את דרכו החוּצה אל הרחוב, עיניו מעורפלות מאור השמש. הוא רק רוצה לנמוק בגינתו, תחת עץ התמר הבלתי סביר. יומו מתכלה במהירות, וכמות הפרטים בו אינסופית. הוא לא עובר ליד הרעיון הכללי הזה של בני אדם יותר. הוא מתנגש; בעיקולי שפה, בזויות של תנוכי אזנים, במהירות עפעוף, בצמרמרות העור המתפתחת תחת הבל אף, בנדנוד פימה, בכמות המלח שבטיפת זיעה, בחוסר האיזון שבין עצמות הלחיים. החורף בא, והוא נבהל."

יתכן שהיה מצליח במזימתו וממשיך לחיות את חייו המשעממים, אלמלא המאמר שפורסם בבוקר למחרת באותו מגזין ספרות זניח, ובו ראיון בלעדי מאת אותו כתב עצל עם אחד יצחק יודלביץ', הטוען שהוא האיש המסתתר מאחורי הפסבדונים "ראובן צבי", והוא אשר כתב את "תום פרק". אורכו של הראיון כמעט שני עמודים. ראובן צבי נדהם לגלות שאותו חוצפן מתחזה נתן לספר פרשנות שונה לגמרי מכפי שהתכוון בעצמו; יודלביץ' טוען שהספר מדבר על דו פרצופיותה של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, ושהמהלך הנרטיבי של הדמות המתרעמת על סופרה היא סמל להתרעמותם של אזרחי ישראל על ממשלתם בפרט, ועל הציונות בכלל.

מיד הרים צבי טלפון למו"ל, אך קו הטלפון היה תפוס במשך זמן ארוך. כשלבסוף ענה, הסביר לו המו"ל שבעקבות הראיון נוצר ביקוש רב לספר, וחנויות הספרים מדווחות על אזילת מלאי מוקדמת מהצפוי. צבי טרק את הטלפון מיד, ורץ לעותק של ספרו. הוא פתח אותו בפסקה הזו:

"אני יורד אל הצומת לקבץ אהבה. מכונית צהובה עוצרת ברמזור. אני ניגש אל החלון; אישה לובשת עשן של סיגריות. היא מביטה בקבצן המטונף בזוית העין. רחמיה נכמרים והיא פותחת חריץ קטנטן, ממנו מוציאה את קצה אצבעה המרוחה לק שחור, גושי. מעט מפיח לבושה נחלץ אלי. אני עוטף את אצבעה המרחמת בין האגודל שלי לאמה וממשש עד שהרמזור מתחלף והיא נוסעת."

כיצד אפשר לפרש פסקה זו, בגוף ראשון, כך שתאמר דבר מה כלשהו על מלחמת יום הכיפורים, לעזאזל? קלוש יהיה לומר שמין הנקבה של הנוסעת במכונית הוא כיוון שהיא מייצגת ארץ. מה לצבע המכונית הצהוב, ולעשן, ולציפורניים השחורות - עם מלחמה וממשלה ועם? כמובן, כך חשב לעצמו ראובן צבי, שאם מתאמצים ממש, אפשר לומר, נניח, שהעשן הוא עשן הרובים. ואולי הצומת היא פרשת הדרכים שבה עומד העם, כקבצן, ומתחנן בפני מדינתו המתנהלת כזרה לו, לא לכסף, כי אם לאהבה, להתחשבות. והלק השחור, הגושי, הוא -

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. בצדו השני של הקו רעד קולו של המו"ל גמגומים, ובין השתנקויותיו הצליח ראובן צבי להבין שיודלביץ' נרצח בידי אלמוני. כשנרגע המו"ל התווספה פיסת מידע נוספת: שכנו של יודלביץ' העיד על דמות שמנה ומכוערת שעלתה לביתו בערך בשעה שבה התבצע הרצח. כייוחי שחפת נמצאו בחדר המדרגות. אך הרוצח, נעלם.

ראובן צבי ניתק את השיחה בקושי; גופו היה חסר משקל, והוא הרגיש שעוד שניה הוא מתנדף מהחלון על גבי הרוח החורפית: מנדלבאום.

הוא הגיף את כל החלונות בבית, הבריח את המנעולים, וספן עצמו בפינה החשוכה ביותר, זו של מפגש המסדרון בחדר הארונות.

מנדלבאום.

צבי ידע היטב שמנדלבאום הוא מסוכן. הוא כתב אותו נחוש, שטוח אופי ובלתי מתחשב. מטרה אחת היתה לו: להבין, והוא יעשה כל אשר נדרש ממנו עד אשר תושג. ובאותו הזמן חש צבי בגאווה; הנה, מנדלבאום שלו נקם את פשע ההתחזות של יודלביץ'. אולי הוא נאמן, בכל זאת, לסופרו. ואולי התשובות שיודלביץ' סיפק לו לא היו לרוחו? ומה יאמר לו צבי, אם יגיע לדרוש ממנו?

עוד לא הספיק להפריד את הגאווה מהאימה, והלמות נוראיות נקפו בדלת. דפיקות קצובות, איטיות, חזקות כל כך, שאפשר היה לשמוע את העץ מתפצפץ תחתיהן. צבי קפא בפינתו. זהו, הוא חשב, ולא הוסיף.

ולפתע קם בבת אחת, ורץ ריצת ברווז משוגעת אל חדרו, אל מכונת הכתיבה שלו. תחת קול פצפוץ העץ המהדהד, בקיפאון האימה, בלית הברירה של פינת המסדרון, ישב ראובן צבי והחל לכתוב את פרק 48 מחדש. וכשהלם פטיש האות האחרונה על הניר, פסקה בבת אחת הלמוּת אגרופיו המשוערים של מנדלבאום בדלת.

ראובן צבי הניח אזנו על העץ הרוטט עדיין. שקט. אף לא קול נשימה. הוא הציץ מבעד לעינית. אין שם איש. בזהירות פתח את הדלת, תחילה רק טפח בלתי מורגש, ואז לגמרי לרווחה. חדר המדרגות היה ריק מאדם.

*

המהדורה החדשה נכשלה כשלון חרוץ. ראובן צבי לא כתב אף לא אות נוספת בכל ימי חייו, ומת ערירי ומצומק, ואת קברו המפורק היו מבקרות רק הזונות אשר אירח, ולפעמים, בלילה, גבר שמן ומכוער, ומשתעל.