הבנתי שלכל אחד יש את מקל התמיכה שלו, משהו שיעזור לו תמיד להתמודד על הקשים,

יעשה ולו רק לזמן קצר..טוב..

ואני יותר מהכל, נהחזת בג'ודו

כשאני שם- אני לא דואגת,לא פוחדת

הכל כל כך טוב ויפה הדאגות פשוט נשכחות מהראש והוא מוצף באושר..

אז כן זה מקל התמיכה שלי..

לחשוב שבזכות הג'ודו והקבוצה עשיתי כל כך הרבה דברים- איתם פעם ראשונה טסתי לחו"ל, איתם פעם ראשונה יצאתי לפסטיבל, איתם פעם ראשונה עשיתי קרטינג, איתם פעם ראשונה ישנתי מחוץ לבית יותר מ-48 שעות...

אנשים כל כך מדהימיםD:

זה ממש מוזר...ההרגשה הזאת של סגירה..

ובאמת שאין לי איך להסביר את זה!

זה כאילו בדיוק היום כשהתחלנו לתקוע את הבזנטים לגדר החדשה שתסגור את כל הבית שלנו

גם אני התחלתי להיסגר...

רוח החיים נעלמת.. זה דבר שאני כל כך לא רוצה שיקרה!

אני יכולה לעשות כמו תמיד, לנסות להתעלם-להמשיך אלה..

אבל תאמת שאני חושבת שאני צריכה הפסקה..

הגוף שלי צריך הפסקה...

הראש שלי צריך הפסקה..

להיסגר לרגע...לנוח...אולי להתרגל..

כי כמו עם הגדר..

לא נראה לי שאי פעם נחליט להוריד את הגדר..

דברים כל הזמן משתנים,לא?

אני עדין מנסה להמשיך במאבק בשינוי...

אבל אין מה לעשות..בסופו של דבר דברים וכמוהם גם אנשים..

משתנים...