,People come and go and walk away
.but I'm not going anywhere
- - -
ניפגשנו כל החברים אצל שחף ביום חמישי בערב.
מה שנשאר לי להגיד זה רק שהיה הכי מצחיק בעולם.
כאבה לי הבטן מרוב צחוק.
בזמן האחרון הפוסטים שלי נורא "עצובים", אם אפשר לתאר אותם ככה.
לא יודעת למה, אבל כשאני מסתכלת על הפוסטים הישנים שלי,
אני לא מצליחה לקשר אותם אליי, חוץ מהעובדה שאני זו שכתבה אותם.
השתנתי בצורת הכתיבה שלי בטירוף, דיי השתנתי בכלל במהלך הבלוג הזה.
קשה לי לבוא לבלוג הזה ולכתוב פוסט כמו פעם.
פעם הייתי נורא שמחה בפוסטים... הייתי משתמשת בכל שניה בסמיילים, הייתי שמחה נו.
פתאום הבלוג הזה הוא רק המקום שלי להשתחרר.
אני כותבת פה פתאום רק כשרע לי. ממש כמו יומן אני מניחה..
בעצם, אני חושבת שפירושו של בלוג אמור להיות "יומן".
ואם אני כותבת פה על הדברים שמציקים לי, ז"א שזה באמת ה"יומן" שלי.
אני ממשיכה ומסתכלת על הקטעים הישנים בבלוג שלי, וזה מוזר לי.
מוזר לי לראות שאני כתבתי את זה.
מאז המעבר לתיכון, כל התפיסה שלי אחרת. היא כבר לא אותו דבר.
והפעם, אני שמחה מיזה. כי זה השתנה לטובה.
חשבתי להפוך לטיוטות את כל הפוסטים הישנים,
ולהשאיר את מה שאני עכשיו.
אבל זו באמת החלטה קשה, כי ה"עבר" זה עדיין אני. זה מה שאני כתבתי והרגשתי.
פשוט כל פעם שאני מסתכלת על החודשים הישנים, אני מתביישת.
מוזר לי, אני רוצה למחוק אותם.. אבל לא יודעת, זה דיי כמו למחוק חלק מעצמי.
אז החלטתי שאני אעביר חלק.
וזה מה שעשיתי, עדיין אני לא מרגישה שלמה עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
