לחוץ לי הלב... דחוס כזה.

ביומיים האחרונים רק מוזר לי. רק.

חיכיתי למשהו כל כך הרבה זמן,

ולא משנה למה, הוא כל פעם לא מגיע.

לא משנה כמה אני אחכה,

 או אנסה שהוא יתממש,

זה פשוט לא קורה.

ונמאס לי מיזה. אין לי כוח יותר.

אני מנסה לכתוב פה משהו,

משהו נורמאלי שלא יצא מפגר.

משהו שיצא באמת מהלב שלי.

אבל הכל רק עובד בראש... עובר ועובר,

אבל כאילו לא רוצה לצאת לדף.

יש בי כל כך הרבה רגשות עכשיו,

למיליון ואחת אנשים,

אבל אני פשוט לא יכולה לכתוב אותם פה.

יש לי יותר מיידי דברים שאני לא מפסיקה

 לחשוב עליהם כל יום,

יותר מיידי דברים... יותר מיידי.

כל כך הרבה דברים קרו מיום שישי שעבר.

דברים טובים, אבל גם רעים. לפעמים פשוט בא לי מכונת זמן...

מכונת שאני אוכל לחזור איתה אחורה, לשנות הכל.

כמה שאני רוצה לשנות דברים... שיתחילו פשוט אחרת.

שאם הייתי יודעת אז שהם יעשו את מה שהם יעשו, הייתי פשוט מוותרת על הכל.

הלוואי ובתאלכס, שהיה בנאדם אחד שהיה מבין אותי. מבין הכל. 

בנאדם שלא הייתי צריכה לספר לו כלום, אלא שהוא כבר היה יודע הכל,

 וכבר היה מכיר אותי כל כך טוב. כמה שאני רוצה מישהו או משהו לספר לו הכל,

 אבל פשוט הכל, ושאחרי זה שהוא פשוט יעלם, ושאף אחד לא ידע על זה עוד יותר בחיים.

שאני פשוט אפרוק הכל, שאני אצעק, אקלל, אבכה... לפרוק. הכל.

אני רוצה להרגיש את ההרגשה של השחרור הזו... ההרגשה הטובה הזו.

כל כך רע לי היום, בגלל הכל.

- - -

אני רוצה שתדע שכן איכפת לי.

הכי בעולם, ואפילו אם אני בכלל כבר לא מדברת איתך,

היה לי הכי קשה בעולם לשמוע שזה מה שקרה לאמא שלך.

יהי זכרה ברוך.

 "איש אחד שמדבר, עושה יותר רעש מעשרת אלפים אנשים ששותקים."