אני ישבתי וכתבתי את הפוסט הזה מרצוני החופשי.
איכסה. איכסה. איכסה.
לא מגיע לך שאפילו מישהו יסתכל עלייך.
חרא של בנאדם.
פזי,
וואי, את באמת לא מבינה כמה אני אוהבת אותך,
וכמה את חשובה לי.
אני באמת מאחלת לך את ההכי טוב שאפשר,
שתמשיכי להיות כזו יפה ומוכשרת, וכ"כ מצחיקה. למרות שאת אפילו לא מנסה להצחיק אותי.
שתמשיכי להיות הילדה שאני כ"כ רוצה לדבר איתה בטלפון, הילדה שפשוט בלי שאני יודעת איך, התחלתי לספר לה דברים שאפילו לחברות הכי טובות שלי אני לא מספרת. XDD
שתמשיכי להיות את,
כי אם לא היית את לא הייתי אוהבת אותך.
[חח איזה סיבוכים XD].
שתדעי שאני תמיד כאן, בכל מצב בשבילך, ובשביל לחפור על דברים, ועל ליבי. 
שתדעי שברגע שאני אוכל, אני אעלה על רכבת\ אוטו\ או וואטאבר אלייך, אתן לך ברכה, ואסע איתך לקנות מתנה שאת תבחרי לשם שינוי.
ולא איכפת לי אם את לא רוצה! 
שתזכרי שלא משנה מה אני אוהבת אותך.
אז המון מזל טוב, ובאמת מזל טוב, שאמא שלך תקנה לך את החולצה שאת כ"כ רוצה ^^", שתבואי אליי כבר, ואני גם אלייך, שניפגש עוד המון פעמים בת"א,
ובסוף בסוף שנפגוש גם את ליבי החמוד. 
~ ~ ~
זה כ"כ מוזר לי שאני סך הכל מכירה אותך איזה 4 חודשיים...
זה באמת מרגיש לי שאני מכירה אותך 4 שנים. ואפילו יותר.
תמיד שדיברנו במסנ לפני שממש הכרנו, היה כ"כ מצחיק, ובאמת, שפשוט ישבתי מול המסך וצחקתי.
אני זוכרת שאיזה יום אחד אמא שלי נכנסה לחדר וראתה אותי צוחקת מול המחשב, והיא כזה הסתכלה עליי כאילו אני איזה דפוקה או אוטיסטית. 
ואני באמת רצינית. את כ"כ מצחיקה אותי. את כ"כ אמיתית כזו וזה מה שקירב אותי להיות חברה שלך.
אז אני פשוט מודה על זה שהכרתי אותך, כי חברה כמוך באמת מוצאים פעם במאה שנה.
אני אוהבת אותך
המון. המון. המון. ובאמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
