אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
*אני שונאת את כל המנגנונים האנושיים היפייפיים והמפתיעים שלנו הם עושים לי בחילה.
הכדור מתקרב
וכל-כך רציתי לראות אותו באוויר
וכל-כך רציתי שיתכוון לכיווני
אני פורשת את זרועותיי לרווחו עוד לפני שהוא פורש כנפיו אך עד שמתחיל ליפול במהירות כח הכבידה וכבר גודל וגודל בפרספקטיבת המציאות אני נבהלת לפתע שלא אצליח לתפוס או לתפוש ושאולי יפגע בי באיברים רגישים או סתם על האף וכולנו נתאכזב.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
כל היום הזה היה נורא נזיל וסתם התהלכתי בין מראות ומיטות. כל פעם הסתכלתי על עצמי במראה, עשיתי קוקו או משהו כזה, ואני חושבת שהיו אמורים לבוא אורחים אפילו: אבל לא שמתי לב לכלום, עד שהתמקדתי לרגע בשיערות הקטנות שגודלות מהקרקפת. מכל הסיבובים שלי, הן הגיעו לרמת דיוק של בקבוק מושלם, כמו מהילדות שלי: מתצלום אחד מפורים, כשאני מתולתלת ומחוייכת. נגעתי קלות בשיערות, ועליתי לחפוף את השיער המקולקל. החדר מקלחת היה מלא אדים, והשיער שלי היה ספוג מים. ניסיתי להזכר מתיי התקלחתי, מתיי הספקתי- ואיך שכחתי. ירדתי מהפסים, הבנתי. הסתכלתי במראה באימה וסחטתי את המים במהירות, שוב ושוב, כאילו זה יחזיר אותי לאנשהו, ואז התעוררתי.
החיכוך בין שורת השניים הקדמיות לבין האחוריות מייצר צליל קצר. אזניי כה קרובות עד שנדמה שרועד ונסדק העולם כולו לשנייה קטנה. ובכל זאת, אין מימוש להתככחות- בהגעם אחת אל השניה הן מוכרחות להמשיך מעט ימינה או שמאלה, אין עוד לאן להיכנס.
לא אוהבים את איך שאני מתלבשת לאחרונה. אני יודעת, חודרת לגוגולת העין של טובים ורעים. אין טובים ורעים, אבל כולם יורים. גם לא אש זה אלים.
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
חלקם שטפו ידיים, וחלק בדיוק אכלו משהו, אולי אפילו מקולקל.
ואם כולם- אז גם לי מותר. מצמידה את גופי לגופו, מגרדת באוזנו שאינה מקשיבה כראוי. כל שערותיו נשרו, הוא חיוור ודומם. אני מחכה לחיוך, או נזיפה, אך זה באותו המבט ההוא (המוכר): מביט מעט לאופק, וגבותיו מונמכות. "איך זה שאין לך סימני קימוט מהמבט הזה?" אני שואלת אותו בחושניות מסויימת, "נשאר לך מראה של צעיר, לא ככה?"
אני מקבלת תשובות מהדפסה רביעית. עותק מתורגם של הוצאת שוקן, ניטשה מדבר אליי בעברית צחה: באותיות מימין לשמאל מפטם אותי בדימויים חזותיים, מילותיו רלוונטיות כהרגלן, ואני משתדלת לעשות בהן מה שרק ארצה: ככה הוא ביקש, לא?
יחד עם כל שאר החמולה, אנחנו חותכים את עורו ואת כל הנימים. מתחילים לחטט בין קומץ הדם שנותר, גם הוא כבר התמצק לאבן ורדרדה. אני לוקחת את האבנים ושוברת את כל חלונות חדרי-חדריו, כילדת-תעלולים משחקת במגרש עשיר הצבעים שהכין לי. "אבל מה התכוונת שאעשה כאן?" אני לא מתאפקת לשאול, והוא עונה באותה הצהרה, צועק על חוסר האובייקטיביות במצב הנתון ושעליי להפסיק להיות חלשה. יש לי המון מה לשאול, אבל אף אחד לא מתרגם לי. לא הנאצים, לא הסובייטים, לא אף אמריקאי מזדיין. כול אחד לוקח את החופן העשיר ביותר שהצליח לתפוס בידיו, ובורח למפעל המזון. אני אוכלת במרץ. נכבדת, נופלת, וגופי הנפוח מתגלגל (כמו אבן במעלה הר) ומוטח בי.
"מה ניסית לנתח פה בעצם?" שואל אותי המורה,
ואני, שהסכין עוד קשורה לידי בלי שהבחנתי
מקיאה דם בהשתעלות מכוונת כזו
וצוחקת
איך הדם ישר מתאבן כשיוצא ממני, וכאילו, יותר נוח להחזיק בו ככה
(1) כל ארצות העולם במיקומם המדוייק במפה מצויות בראשו שעודו מתרחב. אלפי מנגינות חשוכות וסרטים נשכחים קיימים במידה גדולה יותר בזכותו. על המדף ספרים מתאגדים בנוחיות, ויש עוד מקום. עניים ירוקות. אני מרגישה כעץ חלול מול כמות הידע שלו. ברלין לייד גרמניה, אוסטריה לייד שוודיה. אוסטרליה היא בצד ימין למטה של המפה.
(2) הרצון הכמיהתי הזה להאמין באדם, בלי שבכלל הוא עשה הפסקת אש או משהו, בלי שאתה צולח לא לירות. אתה יורה ושתות דם ושר על שלום.
(3) להתייחס למציאות וליצור מציאות. מבט ישיר בעניים, לא מפחדים יותר מדיי.
(4) הסיוט: אני פוקחת עניים ויושבות מולי שתי אמהות ושלוש חברות, מבטים שכביכול דואגים אך לא אכפת להם יותר מדיי. יש לי התקפים קצרים שנראים פסיכוטיים, אני לא שולטת על סוגרי הפה שלי ופולטת קולות מוזרים ותנועות פנים מפחידות ואינסטקטיביות, אני מתביישת בהן. אני נכנסת לשירותים, לרגע של פרטיות, ולפתע קולטת במראה שמאחוריי עומד אדם, כנראה מנקה, ומביט בי. התחושה מעיקה, אני מרגישה כיצור חולה. גולי לא מתייחס אליי, הוא בדיוק הלך או משהו, אומרים המשפחה שלו. זואי אומרת לי משהו על ההתקפים הקטנים, משהו על שיהיה בסדר.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
