אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
(1) כל ארצות העולם במיקומם המדוייק במפה מצויות בראשו שעודו מתרחב. אלפי מנגינות חשוכות וסרטים נשכחים קיימים במידה גדולה יותר בזכותו. על המדף ספרים מתאגדים בנוחיות, ויש עוד מקום. עניים ירוקות. אני מרגישה כעץ חלול מול כמות הידע שלו. ברלין לייד גרמניה, אוסטריה לייד שוודיה. אוסטרליה היא בצד ימין למטה של המפה.
(2) הרצון הכמיהתי הזה להאמין באדם, בלי שבכלל הוא עשה הפסקת אש או משהו, בלי שאתה צולח לא לירות. אתה יורה ושתות דם ושר על שלום.
(3) להתייחס למציאות וליצור מציאות. מבט ישיר בעניים, לא מפחדים יותר מדיי.
(4) הסיוט: אני פוקחת עניים ויושבות מולי שתי אמהות ושלוש חברות, מבטים שכביכול דואגים אך לא אכפת להם יותר מדיי. יש לי התקפים קצרים שנראים פסיכוטיים, אני לא שולטת על סוגרי הפה שלי ופולטת קולות מוזרים ותנועות פנים מפחידות ואינסטקטיביות, אני מתביישת בהן. אני נכנסת לשירותים, לרגע של פרטיות, ולפתע קולטת במראה שמאחוריי עומד אדם, כנראה מנקה, ומביט בי. התחושה מעיקה, אני מרגישה כיצור חולה. גולי לא מתייחס אליי, הוא בדיוק הלך או משהו, אומרים המשפחה שלו. זואי אומרת לי משהו על ההתקפים הקטנים, משהו על שיהיה בסדר.
המלחמה נגד הדגים אינה פשוטה, מביש אפילו לדבר על הנושא. תחילה הייתי בטוח ששני הגושים האלו אפילו לא ראויים להיות מתחרים, אך הנה שוב ההיסטוריה מראה לנו כמה הסבירות הנמוכה מתקיימת בחוזקתה. כל בוקר אני מבקש ולו רק את המעט. לפתוח את החלון, להכניס קצת אוויר, לקבל חיוך או מגע קל. אם היא זורמת באותו היום, אוליי אפילו איזה ליקוק, נשיקות בצוואר. לפתוח את הבוקר בנועם, זה הכול. בתקופות כאלו אפילו מבט בעניים היא לא מיישרת לכיוני. כפי שהייתי נייר טואלת בימי קיץ. כפי שהייתי קליפת אבוקדו שנפתח טרם התבשלותו. ידוע שזה לא מחוסר אהבה, ההתנהגות הזו. תמיד זה חוסר כוח, עניין פרטי שלה, עייפות. זה לא מחוסר אהבה, אך ברגעים האלו נדמה שההבדל לא רלוונטי.
זה התחיל בטעות. איזה חברה טובה שלה קנתה שלושה באי הבנה כזו, ותוך יומיים אחד מת. בלית ברירה השניים האלו פה. הם לא ביקשו והיא לא ביקשה, פשרה של שני צדדים חסרי אונים. כשהגיעו הביתה התלוצצתי שאבשל אותם ואבלע שלמים, אבל היא ידעה שאני לא חזק מספיק לשטויות כאלו. אותם היא מאכילה כל יום, לא מפספסת. לי היא כבר בקושי מעבירה כלים. ואם אני אדבר איתה על זה, היא לא תסכים. היא תגיד לי, זה לא כך, אתה לפניהם ואתה בשבילי הכול. היא תגיד לי מילים יפות, אבל כבר קצת לא תתכוון. היא הכינה להם אקווריום עם פסלים קטנטנים ומסתכלת עליהם בכל פעם שהיא משתינה. בטח מאוננת. הם כל כך לא מעניינים, זה נורא. לא מדברים איתה, לא נותנים מעצמם אפילו קצת. אני נותן מעצמי המון! אם זה במחוות התודה שלי או בגילויי האהבה והחום. אם זה בלהקשיב לה בכל פעם, ועם כל סיפור מטומטם כשהקול שלה כבר נהיה צרוד והשדיים שלה יוצאות מהפושאפ והמייק אפ יורד. את כל החיים שלי מסרתי לידיה, בלי משפחה ובלי בית- רק היא, מהרגע הראשון שהעניים נפגשו. מהרגע הראשון שראיתי אותה. כבר מההתחלה הייתי רק תחליף, לא יותר מהפורקן שלה. היא אף-פעם לא באמת העריכה אותי בכל כולי.
הדגים המפגרים האלו. מסתכלים עליי בעניים מתנשראות ורחמניות, חושבים שהם יודעים הכל. תקועים בקופסא המפגרת שלהם. אני לא מעוניין לגעת בהם אפילו לשבריר השנייה. מיטה אחת אני והיא, וכשהיא תופסת לי את כל המקום אני מתקרב ועולה עליה, מגרגר כמה שרק יכול, כמה שיותר חזק. שתשמע את הפעימות שלי, שתשאל קצת מה איתי, שתחבק. כל פעם מחדש. בביטוי חוסר כבוד מופגן, היא לוקחת את האייפד במקום להסתכל עליי, ומתחילה לכתוב.
תמיד מדהים איך הכול בתוך המוח, עד כמה אני משפיעה על כל העולם שלי מלהתקיים כך או כך. הלוואי והייתי שולטת במחשבות שלי, והלוואי שגם לא. בכל מקרה כרגע רגוע ונחמד, קל לי להסתכל על הדברים.
משימות לזמן הקרוב: 1. להכיר את זו שקמה מוקדם 2. לטפל בדגים ולבנות להם אקווריום 3. ללכת לקנות ביד שנייה 4. לכתוב תסריט 5. לדבר עם האובססיה 6. לשנות דברים בעולם 7. לרסס שבלונות 8. גילוף עץ ומאחורה מופשט 9. נראה אותך אוהב 10. לברר ולחשוב על הצבא 11. לרוץ!
"היא קבעה איתי אתמול!" גורע כאב, מתבכיין ומאדים. "לא! היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אני איתה." מחזירה לו שמחה ומוציאה לשון בחוץ בהתגרות גלויה. וכמו כל פעם, לכאב נוזלות הדמעות ויבבה יוצאת "היא אמרה שהיא לא תברח ממני" הוא מתייפח "היא אמרה שאת סתם!". "תפסיק לעשות לי הצגות, אתה כזה קרציה אוף!" כאב מתמלא בזעם ואוחז בפתאומיות את ידה של שמחה, בלי לעצור את גופו,
"תביאי לי אותה או שאני אעקור לך את העניים, חתיכת זונה" והוא בועט לה מתחת לברך הימינית. איך הוא מכיר את נקודות התורפה שלה, זה תמיד מפתיע.
"שלי!" "שלי!" הם צועקים, לוקחים מהר את הגירים ומתחילים לצבוע כל אחד בצבעיו, קופצים ורצים במגעלים. מתחרים למלאות כמה שיותר מקום במהירות שיא. באמצע הפעילות הם נתקלים בנגיחת ראש אחד בשני, נופלים. "לך לעזאזל! זה המקום שלי!" שמחה צורחת,
"את תופסת לי הכול! לא פיירית לא פיירית!!" הוא משפשף את עניו.
שניהם מתעייפים לאט לאט, כל עצמותיי כבר קרועות כי אף אחד מהם לא מתחשב שאני עשויה מחומר שביר. "מי שרב מאוהב" אני לוחשת, וברגע קטן אני לא של אף אחד מהם.
הוא מצליח לעלות כנגד כוח המשיכה. בתנופה אחת, עושה את הבלתי אפשרי. הקרקע הגבוה מתרטבת, החול מתמלא במלחים, אבל האדמה לא שוקעת. הגל מרגיש את הפסגה, תחושת הניצחון הזו- מעט מגבולות הדמיון נמצא בו. עוד כשהיה בלב הים, רק רצה לעלות ליבשה, רק לקמצוץ השנייה הזו. בלי לדעת מה יש בחוץ, מה זה חשוב. נגד הפיסיקה, הוא מגיע אל מקומו החדש- ואחרי שנייה, חוזר. שנייה של סיפוק ואושר, וגם הוא לא תמיד מצליח.
יש גלים שהרוח לא מספיק חזקה בשבילם. יש גלים ענקיים שעולים על גלים קטנטנים. יש גלים שמגיעים יותר רחוק מאחרים. יש גלים שבכלל לא זוכים להתגלות ביבשה, אבל גם הם קיימים. יש גלים שיוצרים רק קצף.
אנחנו בערך כמו גלים. זורמים בחלל כחול גדול, מנסים להגיע אל פסגה, לחוש קצת מהבלתי-אפשרי. עולים ויורדים, עולים ויורדים בלי סדר מסוים. מרטיבים את כול האדמה שבאזור רק כדיי להגיע ולא יודעים לאן. אנחנו בערך כמו גלים, אבל ההבדל הוא שאנחנו יכולים לתאר את זה עם מילים.
כשאני נכנסת לאוטובוסים אני אוהבת לחשוב שאני שחקנית כמו בתיאטרון. נגיד שזה אוטובוס שהוא לא כמו של טיולים, אני מתכוונת. אז אני יושבת במושב של הארבעה הפוך מהנהג, ככה שאני רואה את כולם וכולם רואים אותי. וכמו בהצגה, אני מוצאת לעצמי דמות שהיא במיוחד של הנסיעה הזו ואני מגלמת אותה עד הסוף. לפעמים אני קופאת בישיבה זקופה, פותחת את עיני לעבר איזור מרוחק בהירהור, ומדיי פעם ממצמצת בבהלה. לפעמים אני רוקעת עם הרגל באנרגטיות, ומזמזמת לי שיר לא מוכר, מחייכת מדיי פעם כאילו אני שומרת סוד.
משחקי תנועות, אני אתן רמזים קטנים אבל לא אאכיל בכפית. אני רואה אותם, מפחדים להראות שהם רואים. בשיעורי משחק אומרים שצריך ליצור קשר עין עם כול הקהל- אבל לא להתמקד במישהו אחד, כי אז זה קצת מלחיץ. אני עוברת ברפרוף, אחד אחד, והמבט מסתתר- כאילו שאסור. הייתי רוצה לאמר שלום, אוליי לשאול לאן הם הולכים, אבל למען האמת זה לא באמת חשוב.
האוטובוס מלא, וכול אחד מופיע במונולוג ללא מילים- דמויות שונות ומשונות וכול צופה יכול לפרש ולנתח אותם כפי שרק מוחו יתן לו. אז אני משחקת עם עצמי משחקים, ומנסה לחשוב מה אנשים חושבים. אני אשים את התיק על כתפי, ואצחק קלות כשהבחור מולי מייד יפנה לי מקום לעבור, אני אעבור כיסא אחר כיסא ואתן לכולם להסתכל. באוטובוס אני מצויינת, אני שחקנית אמיתית.
כשאני יורדת מהבמה, אני מגיעה אל המדרכה בצעד אחד והאוטובוס ממשיך לנוע. ותוך חמש שניות המרחק ביני לבין כול האנשים שם כול כך רחוק, שאני בכלל שוחכת שההצגה ממשיכה.
לא לחשוד בחיים של עצמי זה מסובך לעיתים לא לנתח כל דבר אפשרי לפעמים אני חוששת שהמוח שלי רץ מהר יותר מדיי ולכול דבר יש כול כך הרבה צדדים ואני אקח כל אחד ואסור להגיד שזה לא משנה איך אני יכולה להחליט שלא אכפת לי דבר אם אכפת לי הכול הכול הכול בא אליי בתוך הראש שלי בקווים האלו שבין האמת לשקר ובין העתיד לעבר להווה במתח הזה שבין אני לאחר ובין הבפנים לבחוץ כי אני לא אגמר לעולם לא אצליח להגיע לשלמות הזו שבה אני בסדר עם עצמי ובסדר עם העולם כול כך מרושע ובקושי את עצמי אני מבינה ומענה את עצמי שאני לא אוהבת ולא רוצה ולמה הריק תמיד מגיע בדרך כלל אני מסתכלת על הים והוא עושה לי טוב אבל הוא בסך הכול ים והאנושות כולה סובלת ואפילו חבריי הקרובים ביותר סובלים וקצת קשה להרפות ממורכבות החיים.
יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. לאחרונה נהפכתי לבן-אדם שמתעסק בדברים מאוד שוליים לצד דברים מאוד חשובים, וזה קצת מוזר להתעסק בשניהם במקביל בלי להחליט מי מהם יותר אני. הדברים השוליים הם כמו אם אני חלק מהמחשבות של אדם כאשר הוא מאונן או בכמה אני נמצאת כנושא שיחה בריכולים ועד כמה אני באמת אוהבת מישהו או שאני רק רוצה חבר ולמה חברה שלי תחשוב שאני מגעילה כי אני מדברת רק על עצמי תמיד או פתאום נעלמת ממנה כשאני רוצה לדבר עם מישהי אחרת. הדברים החשובים יותר שאני מגדירה את עצמי כאחת שמתעסקת בהן הם שורשי בעיות. כמו למשל למה אנשים אוכלים בשר ומתעלמים מדברים מסוימים או למה אנשים בורחים או מפחדים או מנסים להתאבד ומה יש מחוץ ליקום אם אין אלוהים ועד כמה אני באמת הולכת יום אחד להבין את העולם ולמה יש רוע או מלחמות ורצח ועד כמה אני מודעת לעצמי ואיך יש ינשופים שיכולים לשנות לעצמם את כל הצורה ומהו הרצון לאהבה ואמנות ומוסיקה. לפעמים אני תוהה אם אני מתעסקת בהמון תחומי עניין כדיי שאנשים יגידו עליי שאני אחת שמתעסקת בהמון תחומי עניין. אני חושבת שאוליי זה נכון אבל שגם אם זה נכון זה נכון רק חלקית, כי אם באמת לא הייתי אוהבת שום תחום עניין לא היה לי עד כדיי כך חשוב שאנשים יחשבו שאין לי תחומי עניין בגלל שהייתי סובלת כל היום מלעשות דברים שאינם מעניינים אותי, וזה לא המצב. אני נהנית רוב הזמן. אבל אז אני שואלת את עצמי עד כמה זה אמיתי, ואני לא בטוחה כי אני לא לגמרי יודעת איך זה להרגיש כשמשהו מזוייף אבל מרגיש אמיתי בגלל שכל מה שאני מרגישה באותו הרגע הוא שזה אמיתי ורק אחר-כך מגלה שזייפתי לעצמי.
יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. קראתי פעם ציטוט,
באתי לכתוב את הציטוט ההוא אבל שחכתי אותו, אז פתחתי את הספר והתחלתי לחפש את הציטוט, ולגמרי לא מצאתי אותו, ואז מצאתי את הציטוט השני שאהבתי בספר הזה:
".. לא למצות אחרי שעה. הבנתי שאין לי את זה. אני לא איש של סיפורים ארוכים, אתה מבין? אתה מבין אותי?" (זאב זילבר / רחוב אחר / עמוד 139)
אחרי שכתבתי אותו פה הבנתי שהוא לא כול-כך מרשים כשכותבים אותו לבד, אבל פעם כשקראתי את הספר הזה והגעתי לחלק הזה של הסיפור זה מאוד צרם לי. אני לא בן-אדם של סיפורים ארוכים, אתם מבינים? קשה לי להמשיך ולהתמיד, אני מתפזרת. אני מתפזרת ומאבדת על עצמי שליטה. כמו איזה תינוק עם צלחת אוכל שהוא לוקח ומפזר על כל הפרצוף שלו, ממלא אותו פסטה ורוטב עגבניות ותפוחי אדמה שהם מלאי שמן ופירורים של שניצל וזה נראה ממש מגעיל וגם מרגיש מגעיל למרות שבאותו הרגע לפני כמה שניות זה הרגיש ממש טוב ונכון לעשייה. בעצם קוראים לזה חרטה. אבל איך לכתוב סיפור ארוך קשור בחרטה?
בהחלט קשור, כי לסיפור ארוך יש התקדמות של שלבים. פרק אחר פרק, והכותב כבר יודע את הסוף ואת השתלשלות העניינים. כול פרק, כמו אבן דרך, מקדמת את הקורא שלב אחד קדימה למציאת הפתרון, הפואנטה. קשה לי קצת למצוא פואנטה, למצוא סיום טוב שישאיר את כולם מחייכים עם קצת דמעה או שתיקת הלם, בהרגשה שהם השלימו את הקריאה. אני לא בן-אדם כזה, של סיפורים ארוכים. אני אבנה סיפור ובתוכו אני אבכה רק על הבחירה הקטנה הזו של איך יקראו לפרק הבא, ומה יקרה אילולא לא יקראו לפרק הבא בשם אחר ואוליי זה לגמרי ישפיע על המוח של הקורא ואוליי גם על שלי ועדיף ללכת על הדרך הבטוחה לפעמים או אוליי להסתכן כי חיים רק פעם אחת. סיפורים קצרצרים, ורק אתם תבחרו אם יש להם סיום יפה או לא כי אני אשאיר אותם דוממים, כמעט ריקים. אתם תצאו וזה יסתיים כול כך מהר, כאילו מיצה את עצמו, אבל בעצם כלום לא נפתר. ואז אוליי תכעסו עליי, וזה בסדר, אתם יכולים לסגור את הספר עוד עכשיו, אני לא אדע, ואם אני אשאל תמיד תוכלו לשקר. זה בסדר כי גם אני משקרת. שקר זה מונח רחב, כי יש שקרים מכוונים ויש שקרים שלא שמים לב אליהם מרוב שהם מרגישים אמיתיים.
קשה לי להתרכז בנושא אחד. אני לא בטוחה מה באמת רציתי לכתוב בקטע הזה, אבל כל פעם ניסיתי לחזור לרצון ההוא. שיש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים, ואחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. כשהתחלתי לכתוב, החלטתי שזה הדבר הראשון שיהיה כתוב בספר שלי, אבל עכשיו זה סתם מרגיש מוזר כי איזה מין ספר זה ספר שאין לו סוף ברור בנתיים. אוליי ספר שאומר על עצמו 'איזה מין ספר אני'? אני אוהבת ספרים כאלו, אז גם אני אכתוב כזה, וזה הפרק הראשון.
(אחרי קריאה של מה שנכתב) אמרתי שאני מתעסקת בדברים שוליים יחד עם דברים רציניים כדיי להראות את הסיבה האמיתית של כתיבת הספר הזה, שהוא לחבר בין שני הדברים בצורה נחמדה. ורציתי להראות את הציטוט של זאב זילבר, שאומר שכמעט כול דבר שתחשוב או תכתוב עליו אנשים כבר עשו לפניך בעבר ואפילו יותר טוב, רציתי להראות את הציטוט המאכזב הזה כדיי להדגיש שלמרות שאני כותבת ואני כנראה מושפעת מאלף דברים ואני לא עצמי לגמרי אני בכול זאת היחידה שתכתוב את המילים האלו בדיוק בסדר הספציפי הזה, ואוליי מישהו כתב על משהו דומה או בצורה דומה, אבל לא בדיוק, ואוליי מישהו בעולם יסתכל על הסדר המדוייק הזה של המילים והשורות, ואוליי לו זה יסתדר. וגם אם לא, הנה אני כותבת וזה נראה בסדר.
היום כשהשמש פרצה בין העננים הכבדים לכמה דקות, החיוך שחזר כבר משלשום נראה הגיוני. האצבעות הדקיקות והעקומות שלי מסוגלות לרקוד בין תו לתו, ופתאום ליצור מנגינה שנשמעת אוליי אפילו טוב. והעפרון החלש שהיה נראה שכבר לא יעשה שום-דבר מצליח פתאום ליצור משהו שאוליי אפילו טוב.
עדיין מחפשת ריגושים, אבל גם ככה נחמד. אני לא רוצה אותו, אבל גם לא אותו. ובכלל אנשים כל-כך בלתי מעניינים לאחרונה. יריקות של מילים ובדיחות מטופשות, צביעות נורמטיבית והמון חיבוקים. ואוליי אני לא צריכה אף-אחד, גם ככה נחמד. יש לי עוד זמן ובנתיים יש לי עוד המון לעשות, המון דברים ליצור
מעצמי. אני מצפה הריי להגיע לגדולות, לא?
אוליי אני חוזרת לעצמי. לא לעצמי, כי עצמי הוא כלל לא ברור. אבל לעצמי-שהיה-פעם-נחמד-אז-למה-לא-שוב.
השנה הזאת כולה מחולקת לבועות. כול תקופה הייתי בבועה שונה, נמשכתי אליה כמו מגנט וכול תקופה הפכה אותי לקצת שונה. וכול תקופה הייתה נפלאה אני חושבת- ההידלקות הזו למשהו, למישהו. בין היציאות לסנטר, הנסיון הקשה להתקבל למגמה הכי טובה וההתחברות המטורפת לאומנות, ההופעה הענקית באמצע השנה, הצהרון, העזרה בשביל סבתא ובשביל החברה בתקופה הקשה, ועכשיו- האהבה המטומטמת לילד ההוא. כול בועה גררה אותי למקום אחר וביחד נוצרה באמת שנה נפלאה... שעברה מאוד מאוד מהר. אני חושבת שהשנה הרבה יותר חייכתי משנה שעברה... והמחשבות העצובות שהיו לי אז לאט לאט נעלמו, לא רק זה אלא שגם הכאבים נעלמו - בקושי נשארתי בבית השנה וזה באמת טוב. רק שלשום דיברתי אצלו על התקופה ההיא, נזכרתי במחשבות שהיו לי ובכזה אדישות נזכרתי במחשבות שהיו לי על לחלות בסרטן ולשבור רגל וכמה שזה יהפוך דברים ליותר מעניינים. אמרתי את זה בכזו פשטות והוא הסתכל אליי קצת בפחד ושאל אותי למה לעזאזל שאני אחשוב ככה, ופתאום הסתכלתי על מה שאמרתי ובאמת קלטתי עד כמה הייתי במצב רע. ועכשיו אני לא- אני לא רוצה שום כאב שיגרום לי לעוד קצת רעש ועניין, באמת שטוב לי. קצת מבולבלת מהבחור ההוא וקצת מבולבלת מהתיכון והמגמות אבל באמת שטוב לי.
וכול הזמן הרגשות שלי משתנים ואין לי כוח לכלום ובאלי לבכות ובאלי ללכת קצת לים ולחוות דברים חדשים אבל גם לחזור על השנה הזאת מחדש ובאלי לצרוח ובאלי לנשק ולצייר משהו אמיתי כזה ובאלי שאני לא אהיה בחוץ ובאלי שלא יהיה לי אכפת מזה ובאלי שלא יהיו לי חרטות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
