אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
*אני שונאת את כל המנגנונים האנושיים היפייפיים והמפתיעים שלנו הם עושים לי בחילה.
הכדור מתקרב
וכל-כך רציתי לראות אותו באוויר
וכל-כך רציתי שיתכוון לכיווני
אני פורשת את זרועותיי לרווחו עוד לפני שהוא פורש כנפיו אך עד שמתחיל ליפול במהירות כח הכבידה וכבר גודל וגודל בפרספקטיבת המציאות אני נבהלת לפתע שלא אצליח לתפוס או לתפוש ושאולי יפגע בי באיברים רגישים או סתם על האף וכולנו נתאכזב.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
אתה יכול לגעת רק בעורי הקשוח, החוצי. גם אם תכנס עמוק עמוק, תחתוך אותי בסכין היישר אל הנימים, או אל המעי הדק לחלופין, תגלה עוד גליל חיצוני. וגם כשאותו תחתוך (אני כבר מזמן אמות בשלב הזה) תגלה שגם כדוריות הדם האדומות הן רק קליפה חסרת גרעין. הכנס לאטום, תראה איך גם הוא מתפרק לפרוטיונים ונייטרונים שגם הם מורכבים מחלקיקים נוספים, וכך הלאה. בתנועה מתמדת הם רוקדים עם גופתי המתה, החלולה כל-כך. הגלילים מפוזרים באדמה, אתה לא יכול להיות ודאי לגביהם. האם מחביאים ממך סוד, או מה אמת קטנה בין עפעפייך הזמניים?
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
אני פוחדת להיות רק מה שאני בונה מסביב. תדמית עצמית, מתבוננת בה בעין חיצונית, בעצמי. בוחנת את סוגי הפריים, את אופני התגובה ("הלבוש שלך יפה"; "התיק שלך מדהים"; "את שרה טוב"), עיסוק חוזר בתשדירי השיווק ולא במטרה שלשמה השיווק נוצר. לא ככה?
לבד בכוונה כדיי להוכיח לעצמי שההתנהגויות שלי חלות גם ללא אנשים, אבל גם הלבד שלי מוכח מול החברה. גועל נפש לחלוטין. כרגיל אוספי הביטויים הקבועים שלי: איבדתי את עצמי, רציונל אמוציונל, בריחה, ריק, מעגליות, פתרון סופי, רצון לרצון דורש כפייה, אם הכל מיותר הכל מותר, כרגיל אוספת פיסות שניראות לי כמו ענבל. אני מאמינה שצריך להפסיק לרצות להיות מיוחד מעל אחרים אם רוצים עולם שיוויוני אבל זה נורא קשה, נורא קשה לי שכולם ניראים יפים ומיוחדים אותו דבר. פריקה בלתי פואטית. הגיע הזמן.
[ בגבול נסיון אני מתכככת לשם המילים, עוטפת את עצמי בשקוף מסוג מכסה. העפעפיים שלי הן אלו שמונעות ממני את המלא, או השינה. מוצרכת ככול שתהיה, זה מרגיז. לעזאזל הנה השיר מאבד מערכו, הנה השאיפה ]למשהו שהיה אמור להיות טוב[ מתפוררת. גרגרי חול מצהיבים נרקבים משפיכים נימי שנאה. לא חזקה בפיזיקה או כימיה. ההגדרות לא רוחביות לא אופקיות, הניקוד מעוות. לא לזה התכוונתי, בכלל רציתי לכתוב משמעות.
מה המראה רואה? מסדרון צר ותקרה גבוהה, אני פוסעת בשביל אין-סופי מכל צדדיו ]רק צד אחד מאפשר פסיעה[. הקירות מצדדיי מתכת חנוקה, משתעלת באימה כלפי הזכוכית הצמודה אליה. כסף בצורת תהיה. אובייקטיביות לשמה, כפי שעיתונות הגונה אמורה להיות. אידיאולוגיה באבן קשיחה הנזרקת בחבטה כואבת על זגוגית חלון. השקפת עולם באור מחזיר אור מחזיר שום-כלום.
נקטנת בפרספטיבה ספציפית. סובייקטיבית כנה. חוזה לדומם דמות אנושית. אין דרך טובה לסיום הדברים, פסיקים ונקודות ]זכרון[ מתאמצים לחבק את רווחי התודעה שצצים בין המילים חסרות הטעם שממשיכות לבקוע מיש-דבר. הבנתי את זה קודם, לא. אספקלריה מחזירה לי אור לעניים, עיוורון קצר מול החושך של הלילות. מחשבה מתפזרת, חלקיקי אבנית במים שנרתחים שוב-שוב בקומקום חסר תועלת שימושית.
]זה לא רלוונטי, בכל מקרה.[ נגמרה לי עוד שנה ]
ללמוד: פילוסופיה אקסצניאליסטית, דוד אבידן, יונה וולך והשירה העברית החדשה, שימושים נכונים בזכרון, מילים נוספות, הוחכות לשינוי עולם מובהק, דרכים ללהיות ענקית, את מקומי, דברים שכבר ניעשו, דברים שצריך שייעשו, החברים הכל-כך זמניים שלי, פלאי טבע שעליי לראות בעניים, סטטיסטיקה וגרפים רציונלים, אמנות בלתי-רציונלית, אינדיבדואלים בצורת מכלול.
עוד לא קמתי. (1) אני מוצאת את עצמי הבוקר שעונה על גבי.
"היכן אני מסתתרת?" אני צרודה מעט, מגרדת את עקיצותיי. התחפושת מליל אמש עוד מולבשת עליי, לא בטוחה כמה שכבות מחממות את גופי וכמה מהן שורטות.
השבוע עסקתי עד קצה גבול גבולותיי- יש לי זיכרון אדיר לדברים שאני קוראת באינטרנט. מילים כטבע, וטבע אדם, אמת ושינוי ומהות ומלחמה ודיכוי. איני יודעת את משמעותן האמיתית והלא-קיימת של המילים. השבוע פגשתי מגוון צבעים, מגוון מתבטאים, והרבה חיוכים. מחקרים מסמנים כי ככול שאפגוש יותר אנשים, ויותר חיוכים- כך אהיה שמחה יותר. אך אין המחקר מצביע גם על כמות הסבל והריק שאני פוגשת אצל האנשים. וגם על אלו שלא פגשתי אני ממהרת לקבע מדבקות של יהירות-תפיסתית. אני פסימית מול ההווה, אך אופטימית בהרבה תחומים. מחקרים נוספים מסמנים כי אי אפשר להחזיק ביוקלילי בלי להיות אופטימי. אני שרה שירים עצובים בכלי הקטן.
אני נרדמת שנית. (2) מרשה לעניי להיעצם. בעבר לא הייתי נותנת לעצמי פעולות כאלו. הן מסמלות לי ויתור ופשרה. אני מביטה למטה ותמיד מתמלאת אכזבה שאיני יכולה לראות את כול גופי מזווית זו. משהו מתנפח ומסתיר, משהו קרוב מדיי, משהו רחוק מדיי. "מה זה עכשיו?" אני שוב מאבדת תכלית. לא שאין לי תשובות מנחמות על כאובי הריק. אך דבר לא מתמלא. "תמלאי! תמלאי! תתרוקני! תתמלאי!" אני מציבה דרישות. אני אחת עם שאיפות.
השבוע קיבלתי מחמאות רבות. על החולצות שלבשתי, על השיער, על הפנים, על גוון הקול, על המילים שיצאו ממני. יצרתי רמת עניין, אך ייתכן שזו מישהי אחרת. "אל תקראו אותי, תכנסו!"
"מי שנכנס לא יוצא" אני מזהירה. לא שנוראי שם, אני פשוט מפחדת מהתגובה, מהחומר שיימצא, מהקריאה הנוספת. כשנכנסים, הופכים אליי, אך אולי לאליי אחר. אני לא בטוחה, עוד לא חוויתי זאת. לא חוויתי הרבה דברים: זה מחזיק אותי בחיים. אם הכניסה אליי לא ניתנת, הקריאה והכתיבה היא כמפלט לגיטימי לכלל. אני רוצה שמשהו מן הטקסט הזה יצור משהו. אני מבקשת. לא רק כלפי עצמי, גם כלפי הקוראים.
"מי אתם?" אני לפתע שואלת, מבוהלת מעט מההתפקחות שהייתה מוטמעת עמוק. אני לא מכירה דבר במלאותו, ומאיפה לי היכולת להוציא עוד לעולם. עוד דברים שאיני אדע, עוד דברים שלא ברורים לי, ואיני יודעת לאן ולמי.
אני מסתתרת. בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה פעמים את הצורך לשתוק. כל דבר שאוציא לאוויר לא יביא טוב, והוא אינו בעל סיבה טובה. התוצאות הן טרגיות ומיותרות. ולמרות זאת, אני מרבה לדבר ומרבה לכתוב, אם כי משתדלת להיות יותר מחושבת אולי. "האם אני טובה יותר?" אני ממהרת לבדוק ולבחון, אך תשובות לא מקבלות את פניי בברכה. אני לא מתפשטת, ולא מתקלחת- אני מגרדת עקיצות ושוכחת, (3) שלישית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
