הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
חלקם שטפו ידיים, וחלק בדיוק אכלו משהו, אולי אפילו מקולקל.
ואם כולם- אז גם לי מותר. מצמידה את גופי לגופו, מגרדת באוזנו שאינה מקשיבה כראוי. כל שערותיו נשרו, הוא חיוור ודומם. אני מחכה לחיוך, או נזיפה, אך זה באותו המבט ההוא (המוכר): מביט מעט לאופק, וגבותיו מונמכות. "איך זה שאין לך סימני קימוט מהמבט הזה?" אני שואלת אותו בחושניות מסויימת, "נשאר לך מראה של צעיר, לא ככה?"
אני מקבלת תשובות מהדפסה רביעית. עותק מתורגם של הוצאת שוקן, ניטשה מדבר אליי בעברית צחה: באותיות מימין לשמאל מפטם אותי בדימויים חזותיים, מילותיו רלוונטיות כהרגלן, ואני משתדלת לעשות בהן מה שרק ארצה: ככה הוא ביקש, לא?
יחד עם כל שאר החמולה, אנחנו חותכים את עורו ואת כל הנימים. מתחילים לחטט בין קומץ הדם שנותר, גם הוא כבר התמצק לאבן ורדרדה. אני לוקחת את האבנים ושוברת את כל חלונות חדרי-חדריו, כילדת-תעלולים משחקת במגרש עשיר הצבעים שהכין לי. "אבל מה התכוונת שאעשה כאן?" אני לא מתאפקת לשאול, והוא עונה באותה הצהרה, צועק על חוסר האובייקטיביות במצב הנתון ושעליי להפסיק להיות חלשה. יש לי המון מה לשאול, אבל אף אחד לא מתרגם לי. לא הנאצים, לא הסובייטים, לא אף אמריקאי מזדיין. כול אחד לוקח את החופן העשיר ביותר שהצליח לתפוס בידיו, ובורח למפעל המזון. אני אוכלת במרץ. נכבדת, נופלת, וגופי הנפוח מתגלגל (כמו אבן במעלה הר) ומוטח בי.
"מה ניסית לנתח פה בעצם?" שואל אותי המורה,
ואני, שהסכין עוד קשורה לידי בלי שהבחנתי
מקיאה דם בהשתעלות מכוונת כזו
וצוחקת
איך הדם ישר מתאבן כשיוצא ממני, וכאילו, יותר נוח להחזיק בו ככה
אתה יכול לגעת רק בעורי הקשוח, החוצי. גם אם תכנס עמוק עמוק, תחתוך אותי בסכין היישר אל הנימים, או אל המעי הדק לחלופין, תגלה עוד גליל חיצוני. וגם כשאותו תחתוך (אני כבר מזמן אמות בשלב הזה) תגלה שגם כדוריות הדם האדומות הן רק קליפה חסרת גרעין. הכנס לאטום, תראה איך גם הוא מתפרק לפרוטיונים ונייטרונים שגם הם מורכבים מחלקיקים נוספים, וכך הלאה. בתנועה מתמדת הם רוקדים עם גופתי המתה, החלולה כל-כך. הגלילים מפוזרים באדמה, אתה לא יכול להיות ודאי לגביהם. האם מחביאים ממך סוד, או מה אמת קטנה בין עפעפייך הזמניים?
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
אתה יוצא לעולם הרחב. אתה מביט והכול בו זהב. אתה יושב ולא עושה דבר. מלטף תלתלים זהובים, מביט במראה. הפרדסים יפים אך שוממים, יש שם רק פיליפינים. חלב מזיק לבריאות. אתה מסתכל סביב, הכל חרב? לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. על פי רוב אדם יוצא לרחוב והוא טרוד בענייניו. מתחשק לי לקרוע לו את העור. מתחשק לי לשאול אותו, "גם אתה רואה את הכול ריק?", מתחשק לי לדעת שהוא יגיד כן. כן גם אני לא רואה דבר. גם אני יכול להגיד לך את אבסורד החיים. כולנו מבינים. אתה לא רואה זהב. כן, הכל זהב. איזה ליל! תמיד קשה לזכור את החלומות בו, ואם תשאר ער תתעייף. איזה צל! מסתיר לך את כל האמת על החיים. הסתכל, בן-אדם, הסתכל לפחות על המעט. זה לא הכול, אך זה זהב.
פתחו את השערים! אתה רוצה הכול! הצדיקים בוא יבואו עכשיו, יספרו על מוסר או צדק. יגידו אי אפשר הכול. אוליי הם טועים. הנה הגיע תורך. תור הזהב. הנה המוסר פוסע עלייך, הנה המצפון, החטא. חלודה ארורה. לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו. אין לנו תצפית אובייקטיבית. אתה אחד. רק אחד. טרוד בעניינך וכמובן שתהיה. מתחשק למות. להשתית דם, להוציא את השריר ממקומו. מתחשק לצרוח. לומר לך בצחוק רחב -
נדמה לפעמים שהכול תלוי ביריכיים. תרזי ככול שתרצי, הן נשארות להזכיר את השנים שעברו. מצידן שכל השאר ילך לזבל, העיקר שיש להן אחת את השנייה. זה עניין של קימורים או של גודל האישון שבתוך העין. את אוהבת גדול, את אוהבת קטן, ובכל-זאת, עוד מוקדם להגיד. הפרה כבר עפה מהמיטה שלך, ואוליי זה סימן. יש לך חדר של תינוק מגודל, תודי בזה. החודש נוחכת בו קצת יותר מפעם, את לא חושבת? זה מהבהב לי בעניים.
אומרים שלא טוב היות האדם לבדו, אבל את אף-פעם לא באמת לבד, ואי אפשר לדעת עד כמה את אדם. לי, בכל מקרה, נחמד כשאת פה. צמחת עם השנים, אבל השורשים זהים. אם הייתי יכול, הייתי נותן לך חיבוק, אני שם לב בדיוק לרגעים האלו שאת צריכה. אבל אני לא יכול, אין לי את זה. אני היחידי שרואה אותך במראה כמו שצריך- כולם רואים מהצד, אבל אני רואה בדיוק בזווית הנכונה. אין לי שום רצון להגיד לך אם את יפה או לא.
את מטפסת על הקירות שלי. רגליים דוקרות, ציפורניים חודרות. חריקות צורמות ורסיסים לבנים נופלים מטה ומטה. את מזכירה לי תמיד שאת אוהבת אותי, שאני לא עושה לך רע, שזה בסדר. אני יודע שאת משקרת, אבל גם אני לא אומר לך משהו מנוגד. את מטפסת, ויודעת שאין לאן. את מטפסת רק לעצם הכושר הגופני שבדבר, רק לתהליך הזה, הפיזי. ירכיים נעות, אצבעות משתפשפות. אני מחזיק אותך חזק.
לי אין הורים, וגם לא חברים שידאגו לי. כשאת אומרת שאת מזדהה זה שקר, אבל נעים שיש מישהו שמרגיש כמוך כביכול. לא שאכפת לי, אני בסך הכול כלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
