נכנסנו לדירה לפני כמעט חודשיים,
ואיכשהו זה מרגיש כאילו זה היה ככה תמיד.
הספקתי לשכוח את המעבר והטלטלה והמטלטלין
ולהתמקד בכל יום ביומו, בשגרה,
בדברים האלו שייחלתי להם בפוסט הקודם.
הייתה תזכורת אחת לפני כמה שבועות,
קצת פחדים וקצת הפחדות,
וכמה דמעות שהתאבנו על לחיים,
תזכורת לכך שזה יכול להגמר בטרגדיה ויכול גם להגמר באיזה פלא מופלא מהאגדות.
אבל אני מניחה שתזכורות כאלו הן בלתי נמנעות וגם לידן ואיתן אני לומדת לחיות.
שוב ושוב.
ועכשיו אני מתחילה לראות את גיל 30 באופק,
עגול ומאיים.
מה הספקתי והאם זה מספיק.
ומה זה אומר.
והאם אני בכיון הנכון או מבזבזת את הזמן ההולך ואוזל שלי.
והבנתי, שאני לא מפחדת מהמוות כמו שאני מפחדת
מכמות הדברים שיכולים לפגוע בי, או גרוע מכך- במי שאני אוהבת.
מחלות, תאונות, שברון לב, שברון עצמות, אלימות ובני אדם אחרים.
בכמה מכאובים וסכנות אנו מהתלים מדי יום ביומו,
בין כמה טיפות צועדת האהובה שלי יום יום,
בזמן שאני רק מייחלת שנחזור אל הבית שלנו בשלום,
ושלעולם לא ישנא אותה או אותי אדם אחר מספיק,
כמאמר השיר שרייצ' פירסמה פעם.
שרק ננצל.
שוב ושוב.
לפעמים אני חושבת שאם היא תגיד לי,
ככה סתם,
יאללה, בואי נתחתן, רוצה?
אני אניח בצד את כל הפחדים והחרדות,
את כל השנאה היוקדת למוסד הנישואין,
ואגיד לה,
ברור, יא מטומטמת,
חשבתי שאגיע לגיל 40 ולא תציעי לעולם.
כי אם יש משהו שאני מוכנה להתחייב עליו
כאן ועכשיו ולנצח
זה הרגע הזה,
לפעמים לפני השינה,
לפעמים בבוקר,
לפעמים גם וגם,
שהיד שלי מטיילת לה מתחת לגופיה,
על הגב החשוף והרך,
מלטפת,
שורטת קלות לפרקים,
והיא כל כך אמיתית, וקיימת
וכל כך שלי,
וכל כך כאן.
כאן. לידי.
גם מחר. גם מחרתיים.
בתקווה שגם אחרי.
וגם אם אני אגיע לגיל 40
או 60
או 90
והיא לא תציע לעולם
וגם אני לא אציע
אבל הרגע הזה ישאר לי לנצח,
שוב ושוב ושוב ושוב,
אז כן. כן. כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Prudence20