גאות ושפל

פסקול:

אחרי שבוע אני חזרתי לירושלים כדי לעשות מבחן מחר ולשבת על עבודה שהיא חצי סמינריון. העבודה הזו תקועה לי כמו עצם בגרון של תקופת המבחנים. אני מתקדם כל יום בחומר. אני צריך לתת גז בחומר ולהיות יותר יעיל בחזרה על שיעורי הבית והמחברות. את השבוע האחרון העברתי בבית והיה טוב, אני אוהב את הפינה השקטה שלי. 

בחמישי אני הולך לסרט החדש של דה נירו, אין לי מושג איך קוראים לו ובסופ״ש הבא אני אהיה בהופעה חיה של הילד משמש- אין לי מושג אפילו איך קוראים לו.

בינתיים, להתראות.

פסקול:

תקופת המבחנים עוד שניה מעבר לשניה ואני משנס מותניים. מאז הסיור אני קצת מתקשה לחזור לספורט אבל אני בדרך הנכונה כי אני יודע שזה הכל שלי להתמודד עם התקופה הזו. על חלק מהחומר כבר התחלתי לחזור ויש עוד טונות לפני. זאת, במקביל להגשה של חלק מהעבודות הרגילות. 

אני חשבתי קצת והגעתי למסקנה שאני לא יכול להאשים אותה בהכל כי אחרי הכל צריך שניים לטנגו. אני אמרתי לה כמה פעמים שאם הידידות נהיית לה רצינית מידי אז שתתרחק או שתאמר משהו ואני אתרחק. בראייה לאחור אולי היה עלי פשוט להתרחק יותר כי רק במרחק הזמן אני מבין שזה פגע בי. אני מבין שבאותו הזמן הייתי יכול להיות אולי בקשר רציני עם אחרת, על חשבון הקשר הכמעט רציני. להצטער על שהיה זה לא נכון כי אי אפשר לנסוע בזמן. 

אני בהחלט יכול לומר שאני למדתי משהו בדרך הקשה. אני למדתי שגם כלפי אדם טוב, לא שווה שאקדיש כל כך מהכוחות ועצמיים שלי, כמה שנורא לכתוב. 

אח שלי אמר לי שהיא שואבת ממני יותר מידי כוחות. הוא מבין בבנות כמו שאני מבין בלקים ופנים. 

אני די אוהב את הבית, אני לא אשקר, אני קשור אליו. עצם המחשבה שלא יהיה לי בסיס לחזור אליו מטרידה אותי. במקביל אני מבין שיותר מידי בית זה כבר לא מה שהתרגלתי אליו כשהייתי צעיר יותר. אני מתחיל להרגיש שזה טוב שיצאתי ממנו, שגידלתי את עצמי לעצמי. אתמול חזרתי לריצה אחרי ששבועיים של הפסקה. שבוע בגלל הסיור ושבו פשוט כי לא היה בא לי לרוץ. 3 ק״מ, זמן לא סביר של 16 דקות 40 שניות. זו נסיגה מ-4 ק״מ ב- 20 דקות וחצי. תקופת מבחנים קרבה ואיתה התשוקה לחזור לספורט. הוא הבריחה שלי מהלמידה אינטנסיבית.

השבוע אני קיבלתי שיעור רציני לחיים. מישהי שלתקופה ארוכה היתה האדם הקרוב ביותר אלי לימדה אותי שאכזבה יכולה להגיע גם מהאדם הכי קרוב אליך. אני למדתי שגם האדם הכי קרוב יכול לגרום לכאב גדול. אני מרגיש מתוסכל, מנוצל ופגוע. אני שואל את עצמי איפה אני הייתי ויותר מזה, למה לא התעוררתי. מצד שני, אני לא מהרהר בזה יותר מידי כי אני מבין שרק ממרחק הזמן אתה מבין דברים מסוימים.

״אני יודעת שהיתה תחליף לחבר בשבילי...״ 

את השבת קיבלתי עם ידיעה משמחת. המחבל מהפאב בדיזינגוף קיבל כרטיס לכיוון אחד לפגישה עם היושב במרומים. פחות אחד שמקבל תואר מהאוניברסיטה של הכלא הישראלי, פחות אחד שיוצא מנצח עם תמונות בביתו, פחות אחד שיוצא מהכלא וחוזר לטרור בלופ אינסופי. אני מקווה שמי שעזר לו(בן אדם לא שורד לבד שבוע) יקבל את מלוא חומרת הדין. יש לטפל ביד קשה במפגעים ואת הסייענים. עם השנים אני הפכתי לאוהד של מערכת הביטחון כי אני מבין שזו הדרך היחידה שלנו להיות פה ולהמשיך להיות פה. 

״ועל חרבך תחיה״