גאות ושפל

פסקול:

היומיים האחרונים אינטנסיביים. אני מתנתק מהעולם ואדיש אליו. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא להעיף את הנכשל המחפיר הזה. לא סיימתי את מה שהצבתי לעצמי עד מחר בערב אך אני בדרך הנכונה, יש לי עוד זמן. אני חוזר על המצגות והמחברת, ממלא את דף הנוסחאות עד אפס מקום. ראיתי את מחברת הבחינה והתמלאתי תסכול רב יותר. האדם היחיד עליו יכולתי להוציא זאת הוא עצמי אך אני יודע אחרת. אני יודע שלפני משוכה גדולה אני אנשום עמוק ואצלול פנימה, לא אלחץ ואפול. הרגליים שלי משלמות את המחיר ואני רצתי גם היום. הן לא כואבות, הן דואבות. ככל שאני אצור יותר אני רץ בקצב מהיר יותר. הרגשתי שהריצה היום היתה מאומצת יותר והיא באמת היתה כזו, הזעתי יותר, בסופה הרגשתי מותש יותר. עוד שבוע וזה יגמר. רק עוד קצת.

זה מצחיק, זה קצת כמו סקס. ככל שאני רוצה אותה יותר ככה אני משקיע יותר. 

פסקול:

יבוא יום ולא אוכל לרוץ עוד, יום שהתענוג של הריצה לא יהיה מנת חלקי. הברכיים יחרקו, הקרסול יכאב ואני אעבור להליכה או לרכיבה. הפנמתי את זה היום והזמן גם היה איטי במיוחד, חמישים שניות של איחור בהשוואה לזמן הקודם. הרגשתי בסוף שיש יותר דלק, חבר תמיד אמר שזה טוב שיש דלק, לא תמיד צריך לתת הכל. החיסרון שלי הוא שאני מוכן לשלם מחיר תמורת הרצון שלי, מחיר שגובל בנזק אישי או טימטום.

יצרים בתמונות:

מעניין אם הלחיים שלי עדיין מוטבעות בזכוכית המקלחת שלך אחרי שהצפנו אותה באדים.

פסקול:

לא, את לא תגיד כמה לדאוג לאדם היקר לי והאם לשים אותו לפני עצמי או לא. אם אני בוחר להיות שם בשבילו זה כי אני בוחר וזו האחריות האישית שלי. על הזין שלי שאני נדפק על הדרך, אני מוצא את האיזון הנכון, אני. אין לך זכות לומר לי איך לחיות. את לא זוגתי, את לא אהבתי, את לא אני. את ידידה ותמיד היית כזו. את תמיד תישארי כזו והיו לך לפחות 2 הזדמנויות להפנים זאת. כנראה הפריעה לך ההבנה שאת לא מספר אחת אצלי וכי יש משפחה שחשובה יותר. אם היית זוגתי, הייתי שם בשבילך, את היית מספר אחת. אבל את לא, אז אל. 

לא קל לצאת לידי אדם רע, אני טוב מידי לרוב, כמה שזה נשמע לא אמין. אבל גם אני נבלה וגם אני יכול להיות רע. אז הייתי, הפנתי לך גב כי ראיתי מה את רוצה. הסתכלתי לתוך האני הפנימי שלך ולא רציתי להיות שם, עם האני הפנימי שלך. אז חתכתי.