פאנפיקי פורטל =)

פרק 6: נ.ב: נגלה בפניו

"... בהגיגית זו טמונים מספר זיכרונות שדורשים מידה רבה של תשומת לב, עיין בהם בקפידה. אני חושב שתמצא את חלקם מעניינים במאבקך באדון האופל..." הארי קרא ללא קול.
"אני חושב שאני צריך לעשות את זה לבד," אמר הארי בשקט, לאחר שהקריא לחבריו את מאמר הפתק.
"זה בטח מה שדמבלדור היה רוצה..." אמר רון, לקח את ידה של הרמיוני ושניהם עזבו את החדר. הארי ידע שהוא צריך לצפות בזיכרונות הללו, אך האם הוא כבר באמת חפץ בכך?
הארי לקח את ההגיגית לידיו, אותה הגיגית שלפני רגעים ספורים שנא כל כך, ונענע אותה קלות באמצעות שרביטו. החומר הכסוף געש. תמונה של שני אנשים, גבר ואישה, עלתה מן הקערה. שני אנשים שהארי זיהה בקלות. לנער היו משקפים, ושיער שחור ופרוע. לנערה היו עיני שקד ירוקות. אלה היו ההורים שלו.
לבו של הארי התהפך בקרבו. הוא היה חייב לראות את הזיכרון הזה.

הדלת נפתחה בחדות וסיריוס מייד חזר לצורתו המקורית אך לא הייתה שם נפש חיה.
"אה, זה אתה. כמה זמן לקח לך?" שאל סיריוס.
"התכבדו, ידידי," נכנס ג'יימס אל חדר המועדון במגדל גריפינדור, בעודו מסיר מעליו את גלימת ההיעלמות שלו, הוא נעצר והביט מסביב. "השטח פנוי?" הוא שאל.
"כן," ענה לו רמוס, "אין כאן אף אחד. כולם בהוגסמיד."
"אהה-הממ," ענה סיריוס בשעמום, "למה רצית שנבלה כאן?"
"אסור היה לך לבצע את התעלול הזה על סנייפ, ככה היו מרשים לכולנו ללכת ולא היינו צריכים לשלוח כל פעם אחד מאיתנו בסתר כדי שהם לא יחשדו," פנה רמוס אל סיריוס.
"סבר-מאוס דרש את זה," אמר סיריוס במרירות, "חבל שזה לא עבד."
"וחוץ מזה אנחנו כאן בשביל הכיסוי למקרה שאחד המורים ירצה לבדוק," התעקש רמוס.
"כן, אמרנו להם שאתה ישן," העיר סיריוס בשעמום, "כשמקגונגל נכנסה. פעמים. אני לא בטוח שהם קנו את זה."
"תראו, תראו מה אני וזנב-תולע הבאנו," קטע אותם ג'יימס בחדות ופרק את אמתחתו.
"יש לי כאן מלוא החופן קסתות דיו מתנפצות וגם כאלו רגילות, בשבילך ירחוני, יש לנו פצצות זבל אבל זה לא משהו יוצא מן הכלל, יש עטי נוצה ממגוון סוגים, יש כאלו להעתקה, תיקון שגיאות עצמי, שיכפול כיתוב, כתיבה עצמית... כל הדברים הרגילים וגם בתור בונוס הצלחתי להצית את התיק של סבר-מאוס וגם את סמית' בטעות. שיקויים של מרקוס ובנותיו (ע"ר) בשבילך רך-כף וכמובן עוד בירצפת, יין דבש, מיץ דלעת והרבה ממתקים מהדובשנרייה בשביל המאגר שלנו. המסיבה האחרונה קצת רוקנה לנו את המלאי. אולם זה לא השיא, כאן יש לנו הרבה בוטראקלים! עבדנו מאוד קשה כדי להשיג את זה!" ג'יימס אמר בגאווה אך הסתובב מיד לשמע קול נפץ קטן מאחוריו.
"אוי לא," נשמעה קריאה חלושה מצידו של פיטר.
"מה קרה?" שאל רמוס והרים את מבטו.
"אחת מקסתות הדיו..." לחש פיטר, הוא היה מכוסה כולו בשחור עז, אך עדיין היה ניתן לראות שפניו אדומים לחלוטין, "חמקה מבין אצבעותיי..."
"אל דאגה," הודיע רמוס והניף את שרביטו, "אני כבר מאומן מכל הפעמים שהחבאתם אותן במסדרונות והמורים קראו למדריכים הראשיים."
"תודה," לחש פיטר שבאותה העת כבר היה נקי לחלוטין ולא היה זכר לאף טיפת דיו על פניו או על בגדיו.

"נניח את כל הדברים האלו בצד לרגע, יש משהו שאני רוצה לבקש מכם," העיר ג'יימס. הוא שלף את המפה שהארי זיהה כמפת הקונדסאים, היא נראתה פחות משופשפת. ג'יימס הביט בה לזמן מה וליטף קלות באצבעו את אחת הנקודות השחורות הזעירות שהורו על השם, 'לילי אוואנס'. הארי לא זכה לראות את הצד הזה של אביו. ליד נקודה זו היו שתי נקודות נוספות שתויות שמותיהן היו 'שרי רייטוורת', ו-'פרנסס הייז', ככל הנראה חברותיה.
"אני רוצה שתעקבו אחריה, אתה זנב-תולע ורך-כף, בצורותיכם השניות," הוא קרץ להם ובתגובה פיטר וסיריוס שינו את צורתם לכלב מאיים ועכבר שכעת הארי הבחין שלא היו לו חסרות כלל אצבעות. הארי חש צריבת זעם כשהתבונן בעכבר האפרפר שהתרוצץ ברחבי החדר.
"אתה בטוח שזה לא מסוכן?" שאל רמוס בלחש.
"היא לעולם לא תחשוד בכלב החמוד הזה כאן לידי," אמר ג'יימס בחצי חיוך וליטף את פרוותו של סיריוס, "וגם אתה זנב-תולע."
סיריוס נבח בקול והקיף את הקבוצה במעגלים וניסה לתפוס את פיטר בין כפותיו הגדולות והשעירות.
"קח אותו, לפני שיקרה משהו," אמר רמוס, הרים את פיטר בקצה זנבו ומסר אותו לג'יימס. בתגובה לכך נפל זנבו של סיריוס ובמקום להמשיך במרדף הוא התיישב והתחיל לשרוט את נעליו של רמוס.
"הנה, אתם הולכים לשם," אמר ג'יימס והצביע על קבוצה של בנות מבעד לחלון, "כן, הנה היא," הוא הוסיף ושחרר את פיטר מאחיזתו.
סיריוס נעמד על רגליו האחוריות ושילח את כפותיו אל ג'יימס, הוא הפך חזרה לבן אדם וטפח על כתפו.
"מה שתגיד," הוא אמר והביט מעבר לחלון. "רק אחר כך אני הולך בכיוון ההוא," הוא הצביע לכיוון הנגדי ומחה את פיו, "ורוניקה בצד ההוא בכלל."
הארי לא היה יכול שלא לפרוץ בצחוק.
"אני חושב שאני אעלה למעלה לזמן מה," התמתח סיריוס וקרץ לג'יימס.
"כן, אני חושב שאעשה את אותו הדבר," אמר ג'יימס ופיהק בפתאומיות.
"למה זה לא נשמע לי טוב?" העיר רמוס ונענע בראשו לשלילה. "אהה, זה למה," הוא הוסיף כשהבחין שסיריוס וג'יימס עולים במעלה גרם המדרגות של חדרי הבנות.
"אנחנו לא נעשה כלום..." היתמם ג'יימס.
"...שלא עשינו בעבר," השלים אותו סיריוס.
"אני לא חושב שזה חכם..." אמר מצידו רמוס, "וזנב-תולע מסכים איתי, נכון?"
"אה...אני לא מבין בזה..." אמר פיטר ומיהר להשיג את ג'יימס וסיריוס.
"בוא נפזר את הבוטראקלים!" קרא ג'יימס בחדווה.
"קרב כריות!" קרא סיריוס, חכך את כפותיו ושלף את שרביטו, אך הוא פעל לאט מדי. עד שהספיק להגיב כבר נשלחה לעברו כרית, הארי התכופף למרות שזה לא היה ממש משנה. רמוס שהופיע במעלה המדרגות פרץ בצחוק פתאומי, כאילו צחק על הארי עצמו.

הזיכרון התחלף והכרית שנשלחה באוויר התפוגגה, הארי מעולם לא ראה אם היא באמת פגעה בלופין. במקום זאת כשהסתובב הוא הבחין באביו הצעיר.

"היי ריילי, מה קרה?" שאל אביו, "אתה לא אמור להיות בשיעור?"
"לא," אמר נער שחור שיער ככל הנראה מהשנה השישית, "הוציאו אותי מהשיעור כי פיזרתי אבקת גירוד."
"זה הילד שלי!" קרא סיריוס בגאווה ושפשף את ראשו של זה האחרון.
החמישה התיישבו על יד האח וסיפרו אחד לשני את עלילותיהם.
"עדיין לא הגעתי לרמה שלכם," אמר ריילי בהערצה, "הלוואי שהייתי כמוכם, שהייתי כזה חכם ושהיו לי הרבה חברות..."
ג'יימס זקף את חזהו בגאווה וזכה לשיעול קולני מצידו של סיריוס שנשמע די כמו "כן, בטח!".
"אתה רואה את החבר שלי כאן, ג'יימס?" הנהן סיריוס וטפח על חזהו של ג'יימס.
סיריוס הסיט את שערו הכהה שנפל דרך קבע על פניו ודחף את ג'יימס קדימה בעזרת שתי ידיו החסונות.
"אף פעם לא הייתה לו חברה," סיפר סיריוס.
"אף פעם," חזר אחריו פיטר וניסה לעצור את צחוקו, "לרמוס היו יותר חברות ממנו." רמוס הסמיק.
"אין סיכוי!" מחה ריילי והצביע בכעס על ג'יימס, "רק לפני כמה ימים הוא אמר לי שהוא מאוהב בחצי מהבנות בכיתה שלכם!"
ג'יימס נראה לפתע נבוך והשפיל את עיניו לרצפה.
"אה, כן." אמר סיריוס בארסיות וגלגל את עיניו אל עבר ג'יימס, "אז זהו שיש רק שתי בנות בכיתה שלנו ואחת מהן היא לילי."
"נו, באמת." אמר ריילי באכזבה, "היית מודל החיקוי שלי!"
"ג'יימס המסכן... כולם נוטשים אותו..." אמר רמוס בצקצוק לשון.
"לא נורא, לא נורא," אמר סיריוס, ניקה את גלימתו המשופשפת קמעה - מרוב התגנבויות – והצביע על עצמו בשביעות רצון עצמית, "עכשיו יש לך מודל חיקוי חדש!"
ג'יימס מייד חבט בכתפו של סיריוס והדף אותו הצידה, למרות שסיריוס היה הרבה יותר חסון ממנו הוא מעד קלות ופרץ בצחוק.
"ואם תספר על כך למישהו, אתה רואה את פיטר כאן?" אמר סיריוס והצביע אל עבר הנער הקטן, "פיטר יאלץ לקלל אותך."
אפילו שגם הוא ידע שהיה מדובר בבדיחה ותו לא, פיטר נראה מוחמא ביותר ולחייו האדימו.

עם סחרחורת נוספת הארי מצא את עצמו בזיכרון נוסף, הפעם באולם הכניסה. הארי באמת שפט את אביו מוקדם מדי באותו זיכרון של סנייפ.
"אוקיי, קודם כל היא הלכה איתנו לשיעור שינוי צורה..." פתח פיטר, "אבל את זה כבר ראית... אחר כך היא הלכה לשיעור לחשים ולארוחת צהריים... אבל גם את אלו ראית... אה, היא גם הלכה באמצע לספריה... שאת זה לא ראית, אבל ראית אותה יוצאת..."
"היינו מספרים לך אתמול, אילולא היית בעונש," סיים פיטר.
"עוד לא ויתרת עליה? בהתחלה חשבתי שזה די מצחיק כשאמרת שלא תצא עם אף אחת עד שתשיג את אוואנס, אבל קרניים, באמת," אמר סיריוס ועטה על פניו הבעה של רצינות, שהייתה אצלו מראה נדיר ביותר, "כבר עברו למעלה משנתיים."
"לא, לא, לא..." אמר ג'יימס בחיוך ערמומי ולגם מכוס המשקה שלו, "עכשיו יש לי טקטיקה אחרת לגמרי. צפו ותלמדו."
פיטר החל לצחוק צחוק עכברי למדי, ונחנק מעט מהמיץ שלו.
"היא באמת האמינה שאני כלב חמוד," אמר סיריוס בבדיחות דעת, "היא אפילו זרקה אלי איזה כריך, אישית, זה היה הדבר הכי מבחיל שאכלתי בימי חיי."
מיד עם סיום ארוחת הבוקר קם ג'יימס, התמתח וקרץ לחבריו. הוא ניגש אל עבר לילי שכבר הספיקה לצאת מהחדר, והייתה שקועה בשיחה עם שתי בנות אחרות. אך במקום שיפנה אליה, הדבר הצפוי לעשות, הוא חלף על פניה והמשיך אל עבר המרתפים.
הארי עקב אחריהם עד שהגיעו לכיתת השיקויים. בתוך החדר כבר חיכה הפרופסור סלגהורן, שנראה מעט יותר צעיר ומעט יותר רזה. הפרופסור היה לבבי כתמיד ואולי אף יותר, והארי ראה אותו שולח חיוך אל אימו. כל התלמידים לקחו לידיהם את רקיחת שיקויים למתקדמים חלק ב' והחלו להכין את המרכיבים לאיזשהו שיקוי שהארי לא זיהה. ג'יימס התיישב לצד סיריוס, רמוס ופיטר, אבל, המשיך לשלוח מבטים אל עבר לילי. הארי צפה בו מכין את השיקוי שלו במהירות, ובמומחיות שהארי לא השיג אף פעם. השיקוי שלו נראה בסדר גמור, אבל בדיוק כשסלגהורן גמר להתפעל מהשיקוי של לילי, ג'יימס שלף בקבוקון קטן מגלימתו ושפך את תכולתו אל הקדרה. התוצאה על השיקוי, הייתה הרסנית. הוא איבד הצבע השקוף היפה שלו ונראה עכשיו דיי כמו משהו שנוויל לונגבוטום היה מכין. באותו רגע ניגש אליהם סלגהורן וצקצק בלשונו.
"אני חושב שאתה צריך לחזור על החומר, פוטר. אתה מבין? אי אפשר לזנוח מקצוע בלי לצפות שיהיו לכך השלכות..." אמר.
סיריוס הסתכל על ג'יימס במבט מוזר, ואז הבנה התפשטה על פניו. ג'יימס זרק מבט הצידה. הארי הסתובב. לילי הסתכלה בעניין מבעד לספרה.
"לא, באמת שלא אכפת לי..." אמר ג'יימס בקול רועד ורוקן את הקדרה שלו בהנפת שרביט.
הארי הצטרף אליהם בעודם עזבו את החדר.
"אתה קורא לזה טקטיקה חדשה?" אמר סיריוס והסיט קצוות שיער מפניו תוך שהוא שולח מבט אל קבוצת התלמידות מהפלפאף שעברה במסדרון – שהשיבו בצחקוק והסמקה. "זה היה כל כך ברור! אתה לא באמת מצפה שאוואנס תקנה את זה?"
"נחכה ונראה," אמר ג'יימס וחכך את ידיו בהנאה.
"אבל עכשיו סתם קיבלת ציון נמוך על השיעור היום!" מחה רמוס. "זאת השנה הכי חשובה שלנו ואתה הולך ומבזבז ציונים טובים."
"אל תדאג לי, אתה מכיר את סלגהורן, אני אדבר איתו והכל יהיה בסדר, יש גם משחק מחר, אתה יודע וזה עלול להשפיע לטובה..." הרגיע אותו ג'יימס.
"אני לא יכול לחכות למשחק מחר!" הודיע פיטר בהתרגשות, "רק חבל שאני לא הצלחתי להכין את השיקוי של היום."

לילי חזרה לדבר עם שתי החברות שלה ממקודם. הפרופסור פילטיק הופיע בקצה המסדרון.
"שלום מיס אוואנס, מיס רייטוורת' ומיס הייז!" הוא אמר בקולו הדקיק, "היום יהיה לנו שיעור מעניין במיוחד. אני מקווה שאתן כבר יודעות להטיל את הלחשים האילמים המתקדמים בצורה מושלמת. לא תשימו לב לזמן, וכבר יגיעו הבחינות."
הארי נזכר בלחשים האילמים שהם התחילו ללמוד בשנה שעברה גם אצל סנייפ וגם אצל פליטיק. את שני הסוגים הוא לא ממש חיבב.
"כן, אדוני," אמרה זו בעלת השיער השחור שהגיע עד למותניה.
"יפה מאוד, מיס הייז," צייץ פילטיק, "חמש נקודות לגריפינדור ורייבנקלו." הוא המשיך בדרכו. הפרופסור פליטיק תמיד העניק נקודות ביתר קלות מיתר המורים.
ג'יימס ראה בכך שעת כושר והוא ניגש לדבר עם לילי.
"את יודעת, אוואנס, באמת קצת הזנחתי את השיעורים בשיקויים, הימים ההם במרפאה בהחלט לא הועילו, ובחינות הכשיפומטרי בסוף השנה..." אמר ג'יימס ופניו הביעו דאגה, "מה שאני מנסה לומר זה... תהיתי אם תוכלי לעזור לי להשלים את החומר."
לילי וחברותיה צפו בספק.
"בכל זאת, את החביבה של סלגהורן..."

ג'יימס עזב אותן עם פנים מעודדות מעט, שהפכו לחיוך מאוזן לאוזן ברגע שהפנה אליהן את גבו.
סיריוס אמר שהוא כנראה צריך לתת לאוואנס פחות קרדיט ממה שחשב, אולם רמוס רק נענע בראשו לשלילה. פיטר נתן לו טפיחה על השכם ואמר שהוא תמיד ידע שהוא יצליח בסוף.
"זה אומר שסוף סוף אתה תפסיק לקשקש לי ל"א, ל"א, ל"א (לילי אוואנס) על כל ניירות הקלף שלי?" הקניט אותו סיריוס.

"אה! מי היה מאמין שג'יימס פוטר יבוא לבקש עזרה ממישהו, ועוד מבת!" הארי שמע קולות מאחוריו.
"אני מקווה שלא אכפת לך," חזרה שרי כולה מסמיקה ומצחקקת, "אמרתי לפוטר שאת תיפגשי איתו מחר, אחרי המשחק."
"מה?!" העירה לילי המיואשת, "למה עשית את זה?"
"את עוד תודי לי," אמרה שרי.
"וחוץ מזה," הוסיפה פרנסס, "אז נכון שהתרגיל שלו היה קצת שקוף... אבל הוא מנסה לצאת איתך כבר כל כך הרבה זמן והוא אחד מהבנים הכי שווים במחזור שלנו ובהוגוורטס בכלל!"
"הוא גם מאוד חכם..." המשיכה שרי.
"...וחלומי," סיימה פרנסס.
"את יודעת שהחבר הזה שלו, בלק, פנוי..." אמרה לילי בעוקצנות.
"מה כבר יכול לקרות?" אמרה שרי והניחה את שתי זרועותיה על כתפיה של לילי, "במקרה הכי גרוע את יכולה להטיל עליו איזו קללה טובה."
"אני משערת שכן..." הספק החל לחלחל בפניה.
"יופי!" שרי ופרנסס החליפו חיוכים כשלילי הסתובבה.
"ואם זה לא ילך, אולי תנסי לארגן לי פגישה איתו?" קראה אחריה פרנסס.
"או אם מישהו אחר מביניהם, רק לא את השמנמן ולא עם זה שחולה כל הזמן." צחקקה שרי.

הזיכרון התחלף בלי שהארי יוכל לראות מה קרה בהמשך והוא מצא את עצמו עומד במרכזו של אולם הכניסה, ככל הנראה בשעות הערב המאוחרות, מביט במאות התלמידים היושבים מסביב לשולחנות. האולם היה חגיגי ומלא בדלעת, ככל הנראה היה מדובר בליל כל הקדושים.
לפתע קם דמבלדור ממקומו בראש השולחן הראשי והחל להודיע את הודעותיו הרגילות. הארי התגעגע לאותו הקול הסמכותי שתמיד הרגיע אותו והבחין בעובדה שכלל לא הקשיב לדבריו של דמבלדור.
"...וכפי שאתם יודעים, ברכות ואיחולים מגיעים לפרופסור ויילונג, אשר פרשה בסוף השנה שעברה ממשרת הוראת הכשפומטיקה, על הולדת הבת הראשונה..."
הודעה זו סיימה את רצף ההודעות וחתמה את הסעודה, הארי צפה בעשרות התלמידים המפנים את השולחנות אך ניגש לשולחן שעניין אותו יותר מכל. השולחן של גריפינדור. הוא שמח לגלות את זוג הוריו היושבים ומחזיקים את ידיהם. כנראה שהתרגיל של אביו הצליח.
"נלך?" שאלה לילי והתכוננה לקום.
"לא, אני רוצה להישאר עוד זמן מה," אמר ג'יימס וסימן לשאר חבריו ללכת.
הם חיכו בפינה עד שכל שאר התלמידים, כולל סגל המורים עזבו ואז חזרו למרכז החדר.
"מה אתה מתכנ-" החלה לשאול לילי אך נקטעה על ידי ג'יימס שהושיב אותה על כיסא שזימן.
"יש לנו כאן כוכבים," אמר ג'יימס וחיווה בידו על התקרה, "נרות, מה עוד צריך?"
הזוג התיישב על הכיסאות ונשענו לאחור בעודם מתבוננים בתקרה זרועת הכוכבים.
"אז מה אתה אומר על פרופסור ווילונג?" פתחה לילי, עיניה מופנות כלפי מעלה.
"אני עוד לא האמנתי שמישהו התחתן איתה-" הצטחק ג'יימס. "אבל ברצינות," אמר לאחר חבטה קלה מצד לילי ופרץ ציחקוקים קל, " אני תמיד רציתי משפחה גדולה." שקט השתרר באולם.
"כן... גם אני..." אמרה לילי ארוכות לאחר שתיקה קלה.
"הראשון יהיה בן," הכריז ג'יימס בגאווה, "השם האמצעי שלו יהיה על שמי, אחר כך בת, נקרא לה על שמך." לילי צחקקה.
"אני רוצה שניים עשר ילדים!" הוא קרא.
"לפחות!" הוסיפה לילי המצחקקת והושיטה את ידה קדימה.
הארי צפה בהם כשדמעות זולגות מעיניו ללא שליטה, הוא שמח שאף אחד אחר לא היה שם כדי לראותו.
"אבל אני לא מבין," לחש הארי לעצמו ללא קול, "אני לא רואה איך הזכרונות הללו עזרו לי במאבק נגד וולדמורט."
אולם אז הוא הבין, רגע לפני שהזיכרון היטשטש והתחלף באחר, זה שהוא היה מחוזק הרבה יותר ממה שהיה קודם. הזיכרונות היו תזכורת קשה כדי להבין למה הוא עושה את זה. הוא חייב לנצח את וולדמורט, לא רק למען עצמו, אלא למען אותם אנשים מסכנים בזיכרונות, שחייהם נהרסו, רק בגלל וולדמורט.

הארי מחה את דמעותיו וניסה לזהות את המקום שבו התרחש הזיכרון הבא. הוא כבר לא היה בהוגוורטס יותר. לאחר כמה שניות הוא זיהה את המקום. הוא היה בבית הוריו.
"אני נושא עמי בשורה על מותו המצער של רגולוס בלק," אמר דמבלדור שהיה לבוש בגלימת מסע.
"מי מהם ביצע זאת?" שאלה לילי. היא חיזקה את אחיזתה בהארי הקטן.
"סוורוס סנייפ," ענה דמבלדור.
הבעה של סלידה מובהקת הפציעה על פניו של ג'יימס.
"אוי... מה סיריוס יגיד..." אמרה לילי ברעדה וכיסתה את פיה בידה.
"רגולוס היה טיפש ונשאר טיפש," אמר ג'יימס, "אי אפשר להחליט שאתה פתאום מחליף צד, זה לא עובר בשקט. אני לא מבין מה הוא חשב לעצמו."
הזיכרון הסתיים. הארי חשב שזה מספיק לעכשיו. הוא עזב את הזיכרונות והשאיר את הוריו מאחור.

"היי הארי, חזרת?" הוא שמע את רון, "היית שם כבר כמה שעות!"
כנראה שרון צדק, כבר היה לילה. הוא פתאום הרגיש מאוד מותש.
"גילית משהו מעניין?" שאלה ג'יני.
"אה, הארי..." נכנסה הרמיוני לחדר, "הגיעה הודעה מנוויל, בעזרת המסדר והכל... הוא מזמין אותי, אותך ואת רון אליו. אמא של רון כבר אישרה את בואנו."
"הי, הארי, חיכיתי לך הרבה זמן... כבר חשבתי ללכת..." הארי זיהה את קולה של מירטל.
"כן, היא חזרה בסוף," אמר רון, "אבל היא לא רצתה למסור את ה'הודעה' שלה עד שתבוא."
הכל היה קצת יותר מדי ממה שהארי היה יכול לעכל באותו רגע.

פרק 7: האמת על פרנק ואליס לונגבוטום – חלק א'

"תנו לי לעבור," אמרה מירטל, אפילו שהיא לא ממש הייתה צריכה. כמובן שכולם היו מסכימים מיד – אף אחד לא אוהב שרוחות רפאים עוברות דרכו.
"את מחזיקה משהו?" שאלה ג'יני והתבוננה במירטל לאחר שזו שלפה דבר מה מקפלי גלימתה השקופה.
סימני שאלה צצו בפניהם של הסובבים.
"א-" התחיל הארי לגמגם, אך מירטל השתיקה אותו.
"אני יודעת מה אתה חושב!" היא שילחה בו מבט חודר, "ובכן, רוחות רפאים יכולות להחזיק דברים!"
"אני יודע," אמר רון באיפוק, "עם כל הדברים האלו שפיבס השליך עלינו... הארי, באמת."
"אולי תתנו לי לסיים?" היא העירה בעצבנות, "יש לי דברים יותר טובים לעשות, אתם יודעים."
"כן, כן. בסדר," הרגיע אותה הארי ונרתע לאחור מהחפץ שנדחף אל ידיו.
"קח," אמרה מירטל.
הארי הביט בזעזוע בחפץ שאחז בידיו.
"מה זה, הארי?" שאלה הרמיוני והרכינה את ראשה כדי להשיג מבט יותר טוב בחפץ.
"זה נראה כמו מראה," העירה ג'יני שעמדה על קצות אצבעותיה, "נכון, הארי?"
"מאיפה השגת את זה?" הארי התעלם מן השאר ופנה בנמרצות אל מירטל, "הוא נתן לך את זה?"
"כן, האיש עם הברדס, אתה אף פעם לא מקשיב לי?" היא קראה.
"אתה יודע מה זה?" רון הביט ישירות אל הארי בבלבול.
"זהו?" הארי המשיך להתעלם מחבריו, "זאת ההודעה?"
"זה לא מספיק?" אמרה מירטל בקולה האופייני, "הוא לא היה ידידותי במיוחד."
"לא הייתי קורא לזה בדיוק 'הודעה'," העיר רון בציניות. הרמיוני שילחה בו מבט משתיק.
"אפשר לראות את זה?" הוא הוסיף, קרא להארי ונמתח כדי להגיע לחפץ.
"אז אני אלך עכשיו..." הודיעה מירטל באיטיות ונופפה בידה, "ביי, הארי."
"מה את מתכננת לעשות עכשיו?" שאלה ג'יני בחביבות, למרות שלא חיבבה את יתר תשומת הלב שמירטל הקדישה להארי.
"או, את יודעת, יש לי משימות משלי..." היא אמרה בעליונות וסוג של חשיבות עצמית.

זמן רב אחרי שמירטל הלכה הארי עדיין החזיק את החפץ חזק בידיו והתבונן בו במבט חלול. הזיכרונות עדיין היו טריים במוחו והחפץ רק ערער אותו יותר.
"זה החצי השני..." הוא מילמל לבסוף בקול צרוד והקפיץ את רון והרמיוני. הוא לא סיפר להם מעולם על מתנתו של סיריוס.
"על מה אתה מדבר, הארי?" דרשה הרמיוני לדעת.
"זה החצי של סיריוס," הוא אמר בעייפות והניח את החפץ על השידה, "הוא רצה לדבר איתי ככה, זה לא היה עליו כשהוא..."
הארי נשבר, זה היה יותר מדי.
"אז איך זה כאן?" שאל רון, "מי הביא אותו?"
הארי ניגש אל מזוודתו ושלף את המראה שלו, הוא הסיר את עטיפתה והביט בשתיים, לא ניתן היה לטעות, הן היו זהות.
השלושה ישבו והביטו דקות ארוכות בצמד המראות. אף אחד לא העז להביע את מחשבותיו.
"למה היא הביאה את זה?" קרא הארי בקול חנוק, הוא לא שכח איך חשב, לרגע אחד, שיוכל שוב לדבר עם סיריוס, אך התבדה לאחר דקה ארוכה. סיריוס לא אחז במראה השנייה וכעת הארי החזיק בשתיהן. לא נותר לו אלא להצטער שלא פתח את החבילה אז, כשרק עברה לרשותו, הוא היה צריך לבטוח יותר בסיריוס, כפי שהוא בטח בו.
"אני מניחה שאלך עכשיו. כבר מאוחר מאוד," אמרה הרמיוני ויצאה מהחדר.
הארי רק עצם את עיניו לרגע ובלי משים לב כבר היה בוקר.

הדלת נפתחה בחדות.
"אתה יודע שאחרי פרד וג'ורג', להסיר את כישופי הנעילה שלך זה דבר פעוט..." אמרה הגברת וויזלי, "במקומך הייתי מנצלת את זמני לעשיית דברים יותר שימושיים."
"ידעתי שהייתי צריך לתת להרמיוני לעשות את זה..." סינן רון מבין שיניו.

השניים התעתקו אל הקומה התחתונה והשאירו את הגברת וויזלי למעלה. הארי המשיך את דרכו למטה דרך המדרגות, לאחר שהתעתק בטעות קומה אחת מעל.
"או... הגעת סוף סוף. מה עיכב אותך?" רון, הרמיוני וג'יני כבר ישבו מסביב לשולחן עם צלחותיהם, כאשר רון קרא את הנביא היומי.
"תראו מה זה," הוא קרא והצביע על הכתבה בעמוד הראשון, "עד שהגענו לגיל שבו סוף סוף מותר לנו לעשות קסמים מחוץ לכותלי הוגוורטס אז לכולם מותר!"
"תראה את הצד החיובי בזה," אמר הארי שרפרף על הכתבה, "לפחות עכשיו לא נצטרך לעשות רשיון להתעתקות..."
"כן, גם זה משהו," נאנח רון ושיחק במזלגו. העובדה שהשאיר חצי גבה מאחור בטסט עדיין הכאיבה לו.
"אני חושבת שזה מאוד חשוב," אמרה הרמיוני, "עכשיו כשוול- כשוולדמורט מסתובב חופשי." היא גמגמה ובלעה את רוקה.
"הנה, אני רוצה שתקחו את זה בדרככם אל אוגוסטה ונכדתה, משפחה מסכנה שכמותם," הגברת וויזלי נכנסה אל החדר והושיטה לרון חבילה ענקית, עמוסה בכל טוב. הארי הבחין בשרווליו של סוודר המציץ החוצה.
"אימא! עכשיו אמצע הקיץ!" קרא רון שהבחין גם הוא בשולי הסוודר המשתרבבים.
"פשוט טרגדיה, מה שקרה שם..." היא המשיכה את סיפורה, "הם למדו כמה מחזורים מתחתי ומתחת ארתור, ממש התחלחלתי כששמעתי מה קרה להם, אבל הילאים באותה תקופה היו מאוד פופולאריים והיה ביקוש רב מצד התלמידים להתקבל למשרה זו."
הגברת וויזלי מחתה את דמעתה וזירזה את הנערים לסיים את ארוחתם. "קדימה, קדימה, אתם לא רוצים לאחר, הגברת לונגבוטום היא לא אישה סובלנית, תצטרכו להשתמש במפתח מעבר. קינגסלי כבר סידר זאת, מאחר ואינכם יכולים להשתמש באותן דרכי מעבר- קל מאוד לעקוב אחרי דברים מהסוג הזה לאורך זמן."
הרמיוני הניפה את שרביטה ושלושת הצלחות התרוקנו, נוקו והוחזרו לארון הכלים.
"תודה, חמודה." אמרה הגברת וויזלי, "התוכנית היא שתלונו שם במשך שבועיים ואז משם תוכלו להמשיך לאן שתרצו."
"או, אימא," אמר רון לאחר כשהיא כמעט חנקה אותו בחיבוק אוהב.
"זה לא בשליטתי," התייפחה הגברת וויזלי, "אני יודעת שאתם כבר גדולים והכל ושהתמודדתם עם סכנות הרבה יותר גדולות מכפי גילכם, אך זאת הפעם האחרונה שאני אראה אתכם בזמן הקרוב, ולא תוכלו לשלוח ינשופים, כי הם קלים לאיתור..."
היא תפסה את שני הנותרים וחיבקה גם אותם.
"אני יודעת שאין לי זכות להגיד לכם מה לעשות, אבל בבקשה היו זהירים," היא מחתה את דמעותיה ומשכה באפה.
"בסדר," אמר הארי, נבוך.
דלת הבית נפתחה ודרכה נכנס האדון וויזלי.
"הגיע הזמן שתלכו," אמרה הגברת וויזלי, "ארתור הגיע."
האדון וויזלי הפגין הרבה יותר איפוק מאשר אישתו. "שמור על עצמך, בן." הוא מסר לרון, "הארי, הרמיוני..."
האדון וויזלי כחכח בגרונו ולחץ את ידיהם.
"אם כך, אז אני משער שזו פרידה," הוא הוסיף, "מפתח המעבר מחכה לכם בחוץ, הוא בצורת עציץ."
"קחו אתכם את הכריכים האלו, לכל צרה שלא תהיה," מסרה לידיהם הגברת וויזלי חבילות נוספות.
"יש עוד משהו אחד אחרון שאני צריך לעשות," אמר הארי ולקח את ג'יני לחדר צדדי.
"כבר אמרתי לך את זה לפני כמה חודשים," התחיל לגמגם.
"אל תוסיף עוד," אמרה ג'יני וחיבקה את הארי, הפחד היה ניכר בעיניה שאולי לא תראה אותו שוב.
הארי לא רצה ללכת, הוא רצה להישאר שם לנצח ולא להרפות, הוא נשק לראשה ואמר: "אני חייב ללכת."
"ביי..." היא אמרה בקול מתמשך ועקבה אחריו החוצה.
השלושה התמקמו סביב העציץ המוזר והחזיקו ידיים, ידה המנופפת לשלום של ג'יני הייתה הדבר האחרון שהארי ראה לפני שהרגיש משיכה בקורקבנו ומצא את עצמו בסחרחורת מתמשכת.

"שלום לכם," נוויל כבר חיכה להם שם כשהופיעו. כולם עמדו על רגליהם מלבד הארי שנאחז בדשא. הוא מעולם לא אהב מפתחות מעבר.
"היי, נוויל." אמר רון, "מה, זה הבית שלך?"
"לא..." אמר נוויל ועזר להארי לקום, "לא, זה היה מסוכן מדי למקם אותו בבית שלי."
"זה רחוק?" שאלה הרמיוני וסוככה על פניה מפני השמש המסנוורת.
"לא בדיוק," אמר נוויל והצביע, "זה קצת יות-"
הארבעה השתתקו והתבוננו בדמות לא מוכרת החולפת על פניהם, ניכר היה שהיא כלל לא הבחינה בהם.
"וינגארדיום לביוסה!" קרא רון וכל החבילות ריחפו באוויר עוקבות אחר שרביטו. "מה? זה כבד!" הוא ענה למראה פניה של הרמיוני.
"אנחנו לא רוצים שום תשומת לב אלינו!" הרמיוני סיננה מבעד לשפתיה.
"לא, זה בסדר," אמר נוויל, "זו סביבה של קוסמים, ובאזור הזה כמעט אף אחד לא גר."
"אז לפחות תנמיך אותן," היא אמרה לו.
"עדיף שנתקדם," מסר נוויל והוביל את הקבוצה במעלה השביל, "אז איך עבר הקיץ?"

"זהו, אנחנו שם," אמר נוויל לאחר צעידה ארוכה ומפותלת, "הנה הבית שלי."
הבית שניצב מולם היה עתיק יומין ומפואר לא פחות. הוא היה מרשים בגודלו ובמראהו.
בפתח הבית חיכתה אישה מעוררת יראה, היא הייתה עדיין בגלימת הלילה שלה, אך לא היה מקום לטעות, זו הייתה סבתו של נוויל.
"הגעתם!" היא אמרה בקול מוזר, "נוויל כל כך חיכה לכם."
נוויל הסמיק והשפיל את מבטו.
"שלום, גברת לונגבוטום." אמרה הרמיוני ביראת כבוד.
"תודה חמודה," אמרה הגברת לונגבוטום והזמינה אותם להיכנס.
"רון, אתה יכול כבר להוריד אותן," הוסיפה הרמיוני לרון.
"אה, נכון," אמר רון והוביל קדימה את כל החבילות שמאוחר יותר נחתו בזרועותיו, "אימא מוסרת לכם את זאת."
הגברת לונגבוטום קיבלה לידיה את החבילה והניחה אותה על הדלפק.
"נוויל, היכן הנימוסים שלך?" היא הוסיפה, "אתה לא מראה לחברים שלך את הבית?"
"אה, אתם רוצים לראות את הבית?" אמר נוויל הנבוך בהיסוס.
"סיור יהיה נחמד," הודיע הארי באי-נוחות.

"הייתי רוצה להראות לכם קודם את החממה שלי," היסס נוויל, "אם זה מעניין אתכם."
"כמובן," עודדה אותו הרמיוני.
"מה, כן?" שאל נוויל בפליאה מסוימת, "טוב, בואו אחריי."
הוא הוביל אותם אל חצר הבית והציג בגאווה את מבנה הזכוכית הקטן.
"כאן יש –" הארי שמע את נוויל ממלמל סדרה של שמות ארוכים ומסובכים שהארי לא הצליח להבין . "גידלתי אותם לגמרי לבד!" נוויל אמר בגאווה, "רציתי להראות אותם לפרופסור ספראוט, אבל אני מניח שגם אתם שמעתם שבית הספר נסגר."
"כן," אמרה הרמיוני בקצרה.
נוויל המשיך לספר בהתלהבות על סגולותיהם של צמחיו והמשיך לשוטט ברחבי החממה הקטנה ולהסביר על כל צמח וצמח ומניין הגיע.
"זה מאוד מרשים, נוויל," אמר הארי.
"תודה," ענה נוויל, מוחמא והמשיך בסיור. הם חזרו לרחבת הבית ומשם המשיכו לתחנה הבאה.

"זהו חדר הספרייה," הכניס אותם נוויל לחדר מרשים ומלא עד אפס מקום בספרים עבי כרס.
קריאת תדהמה נפלטה מפיה של הרמיוני, "אפשר?" היא שאלה.
"אנחנו יכולים להשאיר אותה כאן," אמר רון בצחוק, "היא אפילו לא תשים לב שנצא."
"אני לא יודע בקשר לזה..." נוויל התייחס לעניין ברצינות.
"לא סיפרת לנו אף פעם שאתה גר בבית כזה גדול," אמר רון וטפח על שכמו של נוויל.
"אתם יודעים, זה לא משהו מיוחד," אמר נוויל, "הו, הנה טרבור הבן!"
"הבן?" שאל הארי בפליאה.
"כן, הקטן כאן נולד לא מזמן," סיפר נוויל ואסף לידיו את הצפרדע הקטנה שמיהרה להימלט מהמקום.
"ומה החדר הזה?" שאל הארי.
"אה," אמר נוויל ונשך את שפתיו, טרבור הבן הצליח להימלט, "זה החדר הישן של אבא שלי."
"אני מצטערת," אמרה הרמיוני.
"לא, זה בסדר, באמת," אמר נוויל בקול חנוק, "פשוט מחר...מחר יהיה יום הנישואים שלהם..."
הארי הצטער ששאל, הנושא ללא ספק הכאיב לנוויל.
"בואו, אני אראה לכם את החדר שלי," סיכם נוויל בקצרה.

"אני מצטער על כך," הוא העיר, החדר היה מבולגן למדי, "אל תדאגו, אני אסדר את זה."
נוויל ניסה לבצע כישוף אך זהו נכשל ובעקבותיו באה הקריאה "אויש!"
"אל תדאג, נוויל," אמרה הרמיוני, היא ידעה שאם תבצע את הכישוף בעצמה נוויל יהיה מאוכזב אף יותר, "זה בסדר."
הארי זיהה בפינה תמונה של הוריו של נוויל, מלפני שארעה הטרגדיה, מחייכים אל הבאים.
נוויל התיישב על מיטתו וארגן כיסאות לשאר, "סבתא שלי מתייחסת אלי הרבה יותר טוב. אחרי שקרה מה שקרה, היא הייתה מזועזעת."
"כולנו היינו," אמר רון.
"כן," אמר נוויל בשקט, "תרצו להתכבד, אולי?"
"הבאנו לך מתנה, ליום ההולדת," אמרה הרמיוני והגישה לו חבילה קטנה מצופה זהב, בדיוק כמו האריזה שבה הגישו להארי את מתנתו שלו.
"היי, תודה," אמר נוויל ופתח את האריזה בהתלהבות, בפנים נחה לו אריזה של דשן, מזן מיוחד. "איך השגתם כזה?"
הארי לא התעמק בשיחה, הוא התבונן מסביב, את עינו צדה תמונה שהייתה מונחת על אחת השידות שליד מיטתו של נוויל. זו הייתה אותה תמונה שכבר ראה בעבר, מודי הראה לו אותה. התמונה של מסדר עוף החול המקורי.
נוויל קם כדי להניח את המתנה בקופסה מהודרת ששלף מאחת המגירות. כפי הנראה בקופסה זו הוא אחסן את כל מתנותיו.
הארי התבונן ממקום מושבו והבחין בעטיפות דרובלים ריקות שמילאו את הקופסה בנוסף לספרון ושתי ערכות שחמט.
היה רגע של שתיקה.
"סבתא שלי לא יודעת שאני שומר אותן," אמר נוויל בשקט, "אבל אימא שלי הביאה אותן."
"יש שם ברכה," ניסתה הרמיוני לעודד את רוחו והצביעה אל עבר המתנה, "צריך רק לחשוף את זה."
"אה, אפרציום, זה?" שאל נוויל.
"לא," אמרה הרמיוני ושלפה בקבוקון מגלימתה, "עם שיקוי."
"אה, תודה," אמר נוויל וקיבל לידיו את הבקבוקון. הוא עדיין רעד קצת ממקודם.
"אוי, לא," אמר רון לאחר שתכולת הבקבוקון השקופה נשפכה ברובה על עטיפות הדרובלים, נספגת בדבר היחיד שנוויל אי פעם קיבל מהוריו.
"נעזור לך לנקות את זה," אמר הארי. נוויל לקח לידיו מספר עטיפות של המסטיק הכי מתנפח של דרובל.
"אף פעם לא הבחנתי בכך בעבר," אמר נוויל בפתאומיות, וקפא על מקומו, "אולי זה השיקוי, או משהו."
"כתוב כאן משהו!" קרא הארי וסיכם את מה שגילו כולם.
המסרים רק חיכו שם בשלווה, כדי שיום יבוא ויגלו את סודם.

פרק 8: האמת על פרנק ואליס לונגבוטום - חלק ב'

ואז הארי נזכר.
אימו של נוויל תמיד מסרה לידיו עטיפות ריקות של ממתקים, סבתו אמרה לו בזמנו לזרוק את זה. כל שנה, אימא שלו הביאה לו עטיפות, אבל אולי עוד משהו מלבד טירוף הניע אותה לכך.

"הם הותקפו כש... כש..." גימגם נוויל.
"אתה לא חייב להמשיך אם אתה לא רוצה," אמרה הרמיוני בעדינות.
"לא, אני רוצה," אמר נוויל בקול נחוש, "כשקבוצה של אוכלי מוות ניסתה לדלות מהם מידע... על מקום הימצאו של –"
"וולדמורט," השלים אותו הארי בקדרות.
נוויל הוציא חופן של עטיפות ונתן להן לזרום בין ידיו חזרה לקופסתן.
"מה כתוב שם?" שאל רון בהתרגשות.
"אני לא יודע," אמר נוויל בבלבול, "זה לא הגיוני במיוחד."
רון הביט בו בבלבול.
"יש כאן רק מילה בודדת על כל עטיפה, דברים כמו 'אחד', 'או', 'לך רק'," אמר נוויל בעוברו על העטיפות בידו.
עיניה של הרמיוני הוארו פתאום כמו שקרה לעיתים קרובות כאשר היא עלתה על משהו חדש.
"לדעתי כדאי שתפזר את כל העטיפות על הרצפה," היא אמרה לאחר מחשבה עמוקה.
"מה? למה?" העיר הארי בהטיית ראש, "עכשיו ננסה לסדר אותן?"
"לא, הארי, בשביל זה נשתמש בקסם," היא הדגישה את טון דיבורה.
"בסדר," היסס נוויל אך ציית ופיזר את כל העטיפות על השטיח שהיה במרכז החדר.
כולם התכופפו והתיישבו על ברכיהם כדי לבחון את המילים, הרמיוני נותרה לעמוד.
"רפארו!" היא קראה בקול כששרביטה מונף לפנים.
העטיפות התרוממו באוויר והסתדרו בצורה מלבנית.
"זה מכתב," קרא נוויל, פניו הלבינו והאדימו בו-זמנית מהתרגשות, כשהעטיפות נחתו בידיו.
ניתן היה לראות בבירור כי חלק, גם אם לא גדול, מהעטיפות היה חסר אך עדיין היה אפשר לקלוט את התמונה הגדולה.
נוויל פרש את הגיליון על הרצפה והארבעה התגודדו יחדיו סביב המילים. לא מעיזים לזוז בעודם קוראים את המכתב בשקיקה ובנשימה עצורה.

נוויל היקר....

אני יודעת שבבוא העת כשתקרא שורות אלו כבר תהיה מוכן להתמודד עם האתגר הקשה מכל.
אני מבינה שבקוראך מסר זה הינך בוודאי מופתע ,
אין הורים גאים יותר ממני ומאביך על כך שאתה בננו.
מובן שלקחו לך שנים לחבר את כל חתיכות הפאזל ביחד אך כעת הצלחת בכך.
'איך זה אפשרי?' אתה בוודאי שואל, או אפילו 'למה?', האם באמת השתגענו באותו ערב נוראי לפני כמעט שלוש שנים? את זאת גם אני איני יודעת. הידיעה שאתה בטוח היא זו שחיזקה אותנו במהלך השנים. האמת היא זו שמנעה מאיתנו להיות איתך לאורך כל השנים הללו, אך גם האמת היא זו שהחזיקה אותנו.
אני בטוחה שאראה אותך גדל, גם אם ממרחק רב ותמיד אהיה איתך, אני עצמי אדאג לכך שתקבל את כל החלקים על מנת שתשלים את .
אתה מבין שעניין זה חייב להישמר בסוד, אפילו לא לחבריך הקרובים ביותר, ישנם מרגלים בכל מקום שיעשו הכל על מנת להחזיר את אדונם לשלטון. מסיבה זו גם לא חשפנו את עצמנו במהלך כל השנים שעברו, קל מאוד לרגל אחרי אדם במחלקה סגורה, משוגע המעמיד פנים יכול להוות מרגל מצוין, כפי שאני בטוחה שאכן הוצבו מספר מרגלים על המשמר.
לצערנו לא הייתה ביכולתנו האפשרות להעיד כנגד מבצעי מעשה זה בשל העמדת פנים חלקית זו שלנו. בשנים אלו אין סכנה מרחפת על ראשך בעת כותבנו את המכתב. גם עכשיו, אתה כעת בהוגוורטס , שם דמבלדור מגן עליך מכל רע. הוא בוודאי חלק איתך את מאורעות הלילה ההוא ואתה מבין את חשיבותו של העניין.
דמבלדור הוא היחיד שבו תוכל לבטוח ויש אחד נוסף. הארי ג'יימס פוטר.
אתה לבטח מכיר את שמו של הילד כפי שכל קוסם אחר מכיר את שמו, אינך יודע זאת אך הוריו נרצחו לאחר שבטחו בחבר קרוב, שהיה גם הוא חבר במסדר, הוא לא מהווה איום כלפיך, הוא הושם באזקבאן. אל וולדמורט - לא - יעשו הכל בלתי ניתן לקוות - כך יהיה בעתיד.
הארי פוטר הוא הנבחר, הוא יהיה זה שבבוא העת יתעמת פנים מול פנים וולדמורט. אני מניחה ששנים רבות עברו, ובוודאי שמעת על אותה נבואה. אם כן, אתה יודע שהיא התאימה לשני מועמדים. שניהם נולדו בסוף חודש יולי להורים שנמלטו מוולדמורט שלוש פעמים. זוג ההורים הראשון היה לילי וג'יימס פוטר. הזוג השני היה - אנחנו. רצה הגורל ווולדמורט סימן את הארי פוטר - כשווה לו והובס בקרב ההוא אך לא במערכה.
סביר להניח שהוא אף בכיתתך וגם אם לא הייתם חברים קרובים עליכם לשתף פעולה ולהשלים את מלאכת הדור שלנו למען הדור הבא.
אני יודעת שאין לי זכות להורות עליך לעשות את מה שאני חושבת לנכון ובסופו של דבר אתה הוא זה שיחליט,- נגבה אותך בכל החלטה אשר תחליט. אנו סומכים על שיקול דעתך.
האם האמנו, בדומה לרבים כל כך מעולם הקוסמים, שהוא באמת נעלם לתמיד? התשובה חייבת להיות שלילית.
אנו שבמאבקנו נגדו למדנו עליו דברים נוראיים, ידענו שזה לא מספיק. האם הקוסם שהגדיר את עצמו כקוסם החזק והנורא מכולם ילך ללא מאבק נוסף? כמו שלכל מטבע יש שני צדדים, ידענו שגם לוולדמורט יש צדדים שאפילו אנחנו עוד לא ראינו.
ידענו שיבוא היום, ואדון האופל ישוב לאיים על האיזון השברירי שרבים מאיתנו נשבעו להשיב אותו על כנו. אך המסדר איננו עוד כפי שהיה, הם נלחמו בנו בכל כוחם, חלק מחברי המסדר אף נרצחו בידי וולדמורט עצמו.
משרתיו של וולדמורט, הידועים בכינויים 'אוכלי המוות' ידעו את שידענו אנחנו. זוהי הסיבה שהם עינו אותנו באותו הלילה, שעדיין מלווה אותי בכל רגע נתון, שעדיין מדיר שינה מעיני.
אין זמן לבזבז. עליך לשים לב למה שמונח על הכף, לשקול את כל האפשרויות ולשמר את מאזן הכוחות.
עליי כעת לבקש ממך דבר קשה, גם אם זה מנוגד לדעתך ואפילו לדעתי שלי, אין דבר יותר - שהייתי רוצה מאשר שתבוא לפגוש אותנו עכשיו, כשאתה יודע, אך זה יהיה מעשה מסוכן וחסר אחריות. אסור לך בתכלית האיסור לבוא לבית החולים, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, ובפרט לא להראות כל שינוי שהוא בדרך החיים שלך. המשך לבקר אותנו אך ורק במועדים הרגילים.
אני מבינה שאולי יהיה קשה לך לעשות כן, אלא רק לאחר שהפקת את המירב מהודעה זו, תוודא שהיא תושמד באופן שלא תוכל להיות משוחזרת מאוחר יותר, בידיים הלא נכונות. אין זאת אומרת להשמידה במהירות האפשרית שכן מעשה זה יחשב לפזיז.
ולסיום אומר לך רק זאת. כלום לא ישווה לכוחה של האהבה, אפילו לא כוחו של אדון האופל.


באהבה,
הוריך.

בסיום הקריאה הרגישו כל הארבעה תחושת ריקנות, לא כזאת שנבעה מאכזבה כלשהי, אלא פשוט תחושה מוזרה שכזו שאין דרך הגיונית להסבירה.
הארי רק בהה באחד מהקירות, רון היה מצוי כשראשו מוטה לפנים והוא מביט ברצפה, הרמיוני מילמלה מילים חסרות פשר, ללא קול, ונוויל עדיין החזיק בידיו את פינת הגיליון כשפיו פעור.
הוא קם מתנדנד קלות ממקומו. "אני חושב שאני ארד למטה עכשיו..."
האחרים הסכימו, נוויל צריך להיות עכשיו לבד.
הארי גם כן קם ממקומו וניגש אל המזוודה שלו, שנשלחה מבעוד מועד.
"אני חושב שהוא יזדקק לזה." הוא שלף מראש חפציו חבילה גדולה ופתח אותה.
זו הייתה ההגיגית. "למען האמת, גם אני חושב שאצטרך אותה," אמר הארי. הוא הרגיש כאילו מוחו מלא במחשבות אין ספור ולא היה בכוונתו להפחית מערכה של כל מחשבה שכזאת.
הארי לקח את שרביטו והצמיד אותו אל רקתו, כפי שראה את דמבלדור עושה פעמים רבות בעבר. הוא התפלא על העובדה שלא נזקק לפעולה מיוחדת כלשהי וכבר בקצה שרביטו היה חוט כסוף ודק.
הארי הניח את המחשבה בהגיגית ונתן לה להסתחרר בשלווה, הוא נעצר כאשר הבחין בזיכרון שהוצג על פני ההגיגית.
"זה היה בדיוק לפני שנתיים," סיפר הארי בעצב, כשזיהה את המקום המדובר, "בדיוק אחרי שקיבלנו את המכתבים מבית הספר."
רון והרמיוני נטו קדימה אל עבר ההגיגית.
"באותו הזמן מודי הראה לי את אותה תמונה כמו זאת שכאן," אמר הארי והצביע אל עבר השידה. "הוא חשב שזה יהיה מעניין," אמר הארי בצחוק מריר.
"...וזאת מרלן מקינון, היא נהרגה שבועיים אחרי שזה צולם, לקחו את כל המשפחה שלה. ואלה פרנק ואליס לונגבוטום," נהם המודי מהזיכרון, "מסכנים, עדיף למות מאשר לסבול את מה שקרה להם..."
הארי הביט בעצמו של הזיכרון נע באי נוחות. הוא נזכר בכל אותם האנשים המחייכים וניגש אל עבר התמונה שהוצבה בחדרו של נוויל. הארי עבר באצבעותיו על כל אחד מהאנשים שהיו שם. זה נעלם, אלו מתו על ידי אוכלי מוות, הנה סיריוס, גם הוא נוסף אל רשימת המתים.
"...זה אחיו של דמבלדור, אברפורת'. פגשתי אותו רק פעם אחת, כשצילמו את התמונה. בחור מוזר..." הארי שמע את קולו של מודי מספר, "...זאת דורקס מדואוז, וולדמורט רצח אותה במו ידיו... סיריוס, כשעוד היה לו שיער קצר... ו... הנה לך, חשבתי שזה יעניין אותך!"
הארי שמח שהזיכרון התמוגג, היה לו מספיק קשה לשמוע את זה בפעם הראשונה.

דקות ארוכות עברו מאז עזב נוויל את החדר, כאשר קול חבטה עז העיר אותם ממחשבות עמוקות והפר את הדממה המוחלטת ששררה בחדר.
"סליחה," אמר רון, והרים את ערמת המכתבים שנפלה על ראשו כתוצאה מהישענתו על ארון קרוב ולא יציב.
"מה זה? מה כל המכתבים האלו? למי זה מיועד?" הפך רון את המעטפה שמכתבה השתרבב מתוכה. "לונה היקרה... שמחתי לקבל את מכתבך האחרון..." הוא קרא את הכותרת, "רגע אחד, ב'לונה' הוא מתכוון ללאבגוד ההיא?!"
"רון, תפסיק להיות כזה ילדותי-" גערה בו הרמיוני אך נעצרה כאשר הבחינה בנוויל עומד בפתח חדרו.
"זה...אני יכול לקבל את זה בחזרה?" נוויל האדים לגמרי כשהבחין ברון וחטף את המכתבים מזרועותיו הארוכות.
"מה קרה, נוויל?" שאל הארי, שהבחין שנוויל נכנס לחדר במטרה כלשהי, "מה רצית להגיד לנו?"
"אה... זה," נרגע נוויל, "זה... בן הדוד שלך, מחכה לך בחוץ, הוא נמצא שם עם הבת של השכנה שלי, אני מכיר אותה, זאת קלייר ווטסון, הם דורשים לדבר איתך."