deap into my heart

מהי התחושה שנמצאת בי בפנים..

אוכלת את הכוח שלי..

מורידה את הדופק לכמעט אפסי..

מהי הפקודה הזאת..

שהגוף מקבל וחייב להיאטם מכל הרוע שבו.

אני רוצה לבכות לו, להיות כואבת מולו.. בגללו.

אבל הראש מסרב, לא מניח להתפרק.

הוא מגיע עם סכין חדה..

מלטף עם הלהב את העטיפה האחרונה שנשארה עליי..

העטיפה רטובה מדמעות,

יבשה מאהבה.

מהי התחושה הזאת, שמכריחה אותי להיות חזקה מולו?

האם זה הפחד שהמילים שלו ייהפכו למעשים?

האם זה הפחד לאבד, לא לאבד.. פשוט למחוק את כל העתיד שאני רוצה איתו?

או שאולי..

אולי זו ההחלטה שאני טובה ולא ראויה לכאב שלו כלפיי?

אולי אני רק צריכה להיכנע לו, להיות חולשה לידו..

אבל

איפה אני ועצם קיומי? היכן ההחלטות שלי, הדעות שלי, ההבעה שלי?

אני לו מוכנה לחיות בצל המחשבה שלו.

אני לא מוכנה לחיות בצל הסמכותיות הזולה שהוא מייצג כי הוא "הגבר בבית"

אני לא מוכנה להשמצות שלו כלפיי, שאני הטועה, אני המקולקלת, אני הבעיה.

אולי יש טעויות, אבל גם שלו.

מדוע אני מקבלת באהבה כל מה ומי שהוא..

מה שהוא מייצג, איך שהוא בנוי ומה הוא רוצה להשיג מעצמו ומהעולם הזה בכלל?

מדוע אני הפרויקט שמצריך שינוי בתודעה, בלבוש, באופן סידור השיער, בצורך להגדלת חזה והעובדה שאני לא גומרת?

למה אני אוהבת אותו, מרגישה אותו, מצפה לו ומתגעגעת, משתגעת ממנו לטוב ולרע, ורוצה לחיות איתו איך שהוא בלי שינוי.. והוא לא מוכן בלי להנדס אותי איך שנראה לו?

אני לא רואה פה פשרה שהוא מבקש ממני לעשות..

ישנו רק הוויתור עליי וחופש הדעת וההבנה שלי .

אולי הוא לא אוהב אותי, ורק נוח לו איתי?