הוא הביט בי, אז מבטו עבר על פי ושוב חזר לעיניי הירוקות. בן תפס את צווארי ביד ימינו ורכן אליי. מאית השנייה אחרי שפתיו כבר היו על שפתיי והלשון שלו החלה לחקור את פי. הנחתי ידי על חזהו השרירי. נהנית מהנשיקה הכלכך טובה הזאת. הוא מנשק כלכך טוב שזה מטורף. בעדינות בלתי מוסברת שכזו, אבל גם במעט אגרסיביות. לאט אך גם מהר. הוא מנשק במידות הנכונות בדיוק. התנתקנו מהנשיקה הכלכך נעימה הזו. מצחו נוגע במצחי והוא מחייך אליי חיוך ממיס.
"אז מה ילדונת..? " אמר "זה רק אני, או שאת רוצה אותי?" שאל.
"אז מה ילדון? זה רק אני או שאתה רוצה אותי?" חקיתי אותו בחיוך.
"כן" אמר בישירות. הופתעתי מהישירות הזו. חייכתי אליו "החיוך אמור לומר לי משהו?"
"לא יודעת, אולי" רזמתי לו.
"הבנתי" אמר בחיוך ערמומי ונישק אותי שוב. גאד, הנשיקות שלו מטריפות אותי.
-
"לרועי יש חבר, לרועי יש חבר!" רוני החלה לצעוק כשראתה אותי מנשקת את בן לשלום. "הא הא, לרועי יש חבר!"
"תשתקי מטומטמת" אמרתי והעפתי לה צ'פחה לראש.
"אמא! אמא! רועי מרביצה לי!" התבכיינה רוני.
"רועי, תעזבי את אחותך בשקט.." אמרה אמא מהמטבח.
"אוף, אבל אמא..-" התחלתי לומר.
"-בלי אבל" אמרה.
"לרועי יש חבר! לרועי יש חבר!" החלה לצעוק רוני שוב.
"אוקיי, זה מספיק פרחחית קטנה" אמרתי והתחלתי לרדוף אחריה בסלון כשהיא ממלמלת משהו כמו 'אמא' 'הצילו' וכדומה.
"רועי אמרתי לך לעזוב את אחותך לא?" אמרה אמא, יוצאת מהמטבח לסלון ומנגבת ידיה בסינר. נעצרתי. "מה זאת אומרת שיש לך חבר?" שאלה. אוי לא, שיחת אמא. איכ איכ איכ.
"יש לי חבר.." אמרתי.
"באמת? מי?" שאלה.
"אוי אמא.." אמרתי, שונאת שמתערבים לי בעניינים.
"נו..?" אמרה.
"בן" אמרתי.
"הבן של השכנים?" שאלה מופתעת והנהנתי לכן. "אה הבנתי ומה..-"
"-ביי אמא" אמרתי ועליתי למעלה להתקלח. מזל שעליתי למעלה למה השיחה הזאת הייתה ממשיכה הרבה זמן, ואני שונאת שיחות כאלה.
"This is real
This is me
i'm exactly where i'm supposed to be
now gonna let the light
shine on me.." שרתי את המילים של השיר החדש שלי עם הלחן של בן ונכנסתי לחדר, מייבשת את שיערי. מחייכת לעצמי, חיוך אמיתי ולא מזוייף מזה חצי שנה. בן, הוא גורם לי להרגיש כלכך טוב,לפחות עליו אני יכולה לסמוך.
נשכבתי על המיטה ושנייה אחרי זה צלצל הפלאפון שלי ועל הצג הופיע מס' לא מוכר.
"הלו?" עניתי בהיסוס.
"ילדונת?" נשמע קול ממש דומה לקול של טל.
"מ..מה?" גימגמתי למשמע אותו הקול.
"היי רועי, ילדונת? זוכרת אותי?" שאל אותו הקול. "חבר שלך בן.. זוכרת?"
"הא, בן. זה אתה.. מה קורה ילדון?" שאלתי.
"הכל מצויין, " אמר "מה איתך?"
"אה..בסדר" עניתי.
"רק בסדר?" שאל.
"כן," עניתי "פשוט משעמם לי.." אמרתי.
"הא, אז בואי נצא!" הציע בהתלהבות יתר אם תרשו לי לומר.
"הו לא," שללתי ישירות. "שכח מזה.. הרגע חזרנו מהים"
"אה, אוף" אמר "טוב אני חייב לזוז.. נדבר ילדונת?" שאל.
"אה כן.." אמרתי מאוכזבת מעט שלא יכולנו להמשיך את השיחה. "ביי ילדון" אמרתי והוא ניתק את השיחה. הנחתי את הפלאפון על-ידי, משמיעה אנחה ועוצמת עיניי. נרדמתי.
"טוק טוק טוק, אפשר להכנס?" שמעתי במעומעם אחרי כמה דקות.
"אה? כן" אמרתי, משפשפת את עיניי ושנייה לאחר מכן בן נכנס לחדר.
"היי ילדונת" אמר בחיוך.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"אמרתי שאני צריך לזוז לא?" אמר עם אותו חיוך.
"תחמן" ציחקקתי, עדיין שכובה על המיטה. בן נשכב מעליי.
"אין שלום?" שאל.
"בן, אנחנו שעה ביחד. אתה חבר תובעני מידי.." אמרתי. "מעניין מה יקרה עוד חודש.." תהיתי לעצמי.
"כזה אני - תסתדרי" אמר. "טוב אין שלום?" שאל שוב ועשה פאפי פייס.
"הו לא, " אמרתי "בן, רק לא פאפי פייס." ביקשתי אבל הוא המשיך. "טוב נו.." אמרתי ונשקתי לשפתיו קלות.
"אוי נו, זאת נשיקה קטנה" אמר ושנייה לאחר מכן היינו באמצע נשיקה פראית על המיטה שלי. התנתקנו בחיוך. "איזה כיף לי שיש לי חברה כזאת" אמר בחיוך.
"עזוב, איזה כיף לי שיש לי חבר כזה.." אמרתי בחיוך.
"די.. תמשיכי" אמר בחיוך. והתגלגל ממני אל המיטה. הנחי ראשי על חזהו. נרדמתי שוב, הים עייף אותי.
התהלכתי במסדרון לבן, ראיתי דלת חומה וניגשתי אליה. פתחתי אותה וראיתי את טל עומד שם במחסום מחייך אליי.
"ילדונת" קרא טל ופתח ידיו לחיבוק. רצתי אליו כשאני קוראת 'טל! אתה חי!' חיבקתי אותו חזק חזק, נושמת את הריח שלו. פתאום הגיחה איזה דמות מהצד. התנתקתי מטל והבטתי על הדמות ההיא. הדמות הוציאה אקדח "טל תזהר!" קראתי ואותה הדמות ירתה בו. הקול של הירייה הדהד באוזניי. עיניי נפקחו לרווחה ונשארתי חסרת מילים, אילמת. "מ..מה?" מילמלתי. שנייה אחרי הדמות ירתה בי.
"יואו" התעוררתי מבוהלת, מתנשמת במהירות. התיישבתי על המיטה, מנסה להסדיר את הנשימה, שמה ידי על פניי.
"מה קרה?" בן שאל ישר, כנראה שגם הוא התעורר.
"אנ..אני.." התחלתי למלמל ואז הגיעו הדמעות. ברוך הבא דמעות יקרות - לא ראינו אתכן הרבה זמן.
הוא חיבק אותי, מצמיד אותי לחזהו השרירי. "דיי מתוקה שלי, ילדונת יפייפיה." אמר ונישק את ראשי. "אני פה איתך."
"ת..תודה" מילמלתי.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאל ומחה את דמעותיי לאט לאט.
"סתם, חלמתי על טל ושהרגו אותו ושבסוף הרגו אותי. ושמעתי את הקול של הירייה ו..ואני מפחדת מהרעש הזה מאז מה שקרה לטל." אמרתי. "אני מפחדת מרובים ומהרעש שלהם, אני רק שומעת את הקול של הירייה או רואה רובה אני ישר נלחצת."
"די מתוקה שלי, אני פה, איתך. אני שומר עלייך עכשיו. אף אחד לא יעשה לך רע" אמר וחיבק אותי יותר חזק. חיבקתי אותו חזק חזק, רק שלא יעזוב אותי כמו טל. בבקשה לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
