רציתי לכתוב בזמן שאני שומעת Road Tripping, ואז הבנתי שזה בלתי אפשרי.

+++

זהו, נגמר.

טוב, אז מיום שישי בערב עד היום (שגם היום זו רק חופשה של יום ומחר צריך לחזור לקחת אנטיביוטיקה), מה שאומר שכמעט שבוע אני בבית חולים. אין בצפר, אין מורים, אין מבחנים, אין לחץ, אין ש"ב, אין ילדים מעצבנים, וכל זה היה נפלא, אם לא היה אמא.

והנה היא איתי פה, כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן. חונקת אותי עד שמה שנשאר מהסבלנות שלי פורץ החוצה. אפילו את זה היא לקחה.

אי אפשר. בכלל. אף פעם. לעולם. אז כל הזמן?

חשבתי שכל הזמן בביה"ח יהיה זמן טוב לחשוב. על דברים. כל מיני. אבל כל כך סבלתי לשמוע אותה, להסתכל עליה, לשמוע את הדף שהיא מעבירה, את הנעל שלה, את האצבעות שלה זזות, את הפה שלה, את האף, את האנרגיות הרעות שהיא מוציאה עליי כשהיא מגיעה מהעבודה שלה. פתאום עכשיו הכל כל כך היסטרי ונורא ובלתי נסבל אם אני חס וחלילה לא מקפלת את הבגדים שלה. גורם לה לבכות. האישה הזאת  מטומטמת. פשוט פסיכופטית. ונחשו מה- זו אמא שלי. אני אשכרה צריכה לחיות עם האישה הנוראית הזאת כל החיים שלי. ולשתוק, או שהיא ממש תבכה. ואני לא יודעת אם אכפת לי ממנה אפילו. אכפת לי מאנשים באופן כללי, וזה כואב לי להרגיש אשמה על המצב רוח של אנשים. ואני תמיד אשמה בזה שהיא בוכה. או כועסת. i don't know where to go from here.

 +++

פעם היה פה משהו.

גם הוא נעלם.

כי הוא היה

מאוד

עלוב.

+++

אני זועקת. אני לא יודעת אם אני צריכה. אני יודעת.

קשה לי לכתוב.

ע.......

זה לא ייצא.

אוף... נטע.. למה את בוכה עכשיו? למה עכשיו? למה בוכה?

בכיינית.

מטומטמת.

פתטית.

מפגרת.

חולמנית.

מכוערת.

שמנה.

תפסיקי לחשוב שלמישהו אכפת.

תפסיקי לחשוב שכשאומרים שאת כן את באמת.

כי את לא.

את סתם.

כלום.

אבל...

 באמת שרציתי.

נטע.