רציתי לרוץ... לא זזתי.
אפילו לא עצרתי. עמדתי.
להמשיך? בשביל מה?
לא יכולתי ליפול יותר.
"הלוואי שהאדמה כבר תבלע אותי."
אז כנגד כל הרצונות, פתאום חזרתי לעמוד.
התחרטתי שרציתי לעמוד בכלל.
כאב לי.
"למה שלא תבלעי אותי כבר וזהו?"
שקט.
כובד בלתי נסבל. אבל חייב להיסבל.
נסבל בצורה לא נסבלת.
כנראה שאדמה אף פעם לא תבלע אותי.
33>נטע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
33>נטע.