סיפורים בהמשכים :)

הם אומרים שהדרך הטובה ביותר להתגבר על האקס היא לשכוח ממנו. משמע - למחוק אותו מחייך. "תמחקי את המספר שלו," הם אומרים. "תיפטרי מהתמונות שלכם יחד, תזרקי את כל מה שהוא קנה לך." אבל מה הם יודעים? זה לא כל כך פשוט. תמונות הן זיכרונות, זיכרונות לרגעים היפים שלנו יחד. דברים שהוא קנה לי הם דברים שסימלו את אהבתו אלי. וכיצד אני יכולה למחוק את המספר של אותו אדם שגרם לי לחיוך ענקי על הפרצוף בכל פעם ששמו הופיע על מסך הטלפון?

הפרידה הובילה אותי לדיכאון. הייתי כל כך עצובה. איבדתי את התיאבון, השינה חמקה מעיניי. כל יום הייתי בוכה מספר שעות עד שהרגשתי שזהו, יבשו דמעותיי. אז חזרתי לשכב בדממה על מיטתי עד שהן תבואנה שוב מעצמן.

אהבתי אותו יותר מכל. אהבתי אותו בצורה שלא ידעתי שאני מסוגלת לאהוב. כל רגש שקדם למה שחשתי אליו היה אפסי לעומת מה שיש בינינו, וידעתי שזה היה הדדי. אולי היו לנו קשיים ומריבות, אבל בסופו של היום ידעתי שאני לא מסוגלת לכעוס עליו אפילו כשאני יודעת שהוא שגה, שהוא פגע בי. שאני לא אמורה לסלוח לו. אבל האהבה היא רגש שמכפר על הכל. והוא אהב אותי גם, אז למה לא יכולנו להתגבר על הבעיות שלנו? זה מה שהביא אותי לנקודת השבירה. מדוע אני הייתי מוכנה לנסות שוב, בעוד שהוא ויתר עלינו?

ובהתחלה, ידעתי מה עלי לעשות. ידעתי שבהתחלה אני אשקר לעצמי, ואומר שהתגברתי עליו למרות שהיה זה מרחק שנות אור מן האמת. אבל לאט עם הזמן, זו תהיה האמת. תירצתי את כל מחשבותיי הבלתי פוסקות עליו ככעס, כאכזבה. הרי הוא אמר זאת, "אני אוהב אותך, ולמרות שאת לא חושבת ככה זה קשה לי בדיור כמו שזה קשה לך." היכולת שלו לוותר על זאת שהוא אוהב באופן שנראה כה קליל הפתיעה אותי. לא הבנתי איך הוא מסוגל לוותר עלי, אחרי כל מה שעברנו יחד, ולא לנסות להילחם על הקשר שלנו. הוא איכזב אותי כל כך.

לרוב הבנות זה בוודאי היה קל יותר. אני, לעומתן, נאלצתי לראות אותו בכל יום. כל יום בהגיעי לבית הספר נאלצתי להרגיש כיצד הלב שלי מתרסק לרסיסים מחדש ברגע שאני רואה אותו, ויתרה מכך - ברגע שאני רואה שהוא לא הבחין בי. זה היה נראה לי לא הוגן, לא הוגן כמה שהוא מסוגל להמשיך הלאה, לצחוק ולחייך, בעוד שאני סובלת ונותרת נטועה במקומי, לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותו.

הרצתי פנטזיות שונות על היום שבו הוא יבקש את סליחתי, ויאמר כמה שהוא התגעגע אלי, שהוא הבין שהוא לא יכול בלעדי. שהוא רוצה שנחזור, שהוא מבקש ממני הזדמנות נוספת. וידעתי שהיום הזה לא יבוא. ידעתי שאני מייסרת את עצמי. אבל הייתה זו סוג של נחמה מסיבה לא ברורה. כך החזקתי מעמד.

ולאחר כמה חודשים קשים, חודשים בהם נאלצתי לחיות על ידו ולראות כמה הוא מאושר בלעדי, חודשים בהם ניסיתי להראות לעולם שגם אני מאושרת, שהמשכתי הלאה. הפגנתי כלפיו אדישות גמורה כלפי חוץ, בעוד שבתוך תוכי הרגשתי שקרנית, שלא מסוגלת להודות שלא, היא לא בסדר. לאחר החודשים הארורים הללו, כבר התחלתי להרגיש שאני מחלימה. הפצע שנפער בלבי החל להגליד. כבר לא בכיתי יותר. כבר לא ערגתי אליו. כבר הצלחתי לדמיין חיים יפים גם בלעדיו.

אבל כל זאת נקטע ברגע בו הוא התקשר אלי. הוא ביקש את סליחתי, הוא הודה שהוא טעה. הוא מעולם לא עשה זאת, וידעתי שפעולה כזאת דורשת הרבה ממנו, שהוא מרגיש שהוא מוותר על כבודו. הוא אמר שהוא מתגעגע אלי, מתגעגע אלי בתור ידידה. הוא מתגעגע לקירבה ששררה בינינו, חבל לו לאבד חברת אמת כמוני ואנחנו מסוגלים להשאיר את הפרידה המכוערת מאחורינו.

ואני? אני סלחתי לו. וחזרנו להדק את הקשר שלנו. התקרבנו כל כך, קירבה שונה מהקירבה שהייתה לנו בתור זוג. היינו פתוחים לחלוטין אחד עם השנייה, דיברנו על הכל וחלקנו הכל. אנשים אמרו לי שזה לא בריא. שאקסים לא יכולים להגיע לידידות אפלטונית מבלי שמישהו ייפגע. נערים שנפרדו לא מסוגלים להגיע לרמת הקירבה שהייתה בינינו, מבלי שמשהו חשוד מתרחש כאן. והם צדקו. אני כנראה לא הייתי מוכנה לכך. מאותו רגע שחזרנו לדבר, הרגשתי איך כל הרגשות שאצרתי בפנים והתכחשתי לקיומם מציפים אותי בשנית.

לא התגברתי עליו. עדיין לא.

בינתיים, אני תוהה מתי יגיע היום בו הוא כבר לא יהיה אהבת חיי.