אז תתייחסו לזמנים בהתאם כי לא היה לי כוח לערוך.
גהנום.
אין מילה אחרת לתאם להיות היום בחוץ בשעה אחת בצהריים
אני מרגישה שהמוח שלי מתאדה דרך האוזניים
"היא לא עונה לי" אני שומעת את הקול של מאיה ומחפשת אחרי צל
הרוח חמה וחזקה ומרימה את השמלה הקצרה שלי
"סעמק" אני פולטת ותופסת את הבד הדק מנסה למצוא את המספר של הבניין שלא קיים
כמו הרציף בהארי פוטר . לא הצלחנו למצוא אותו
כבר 10 דקות אנחנו מסתובבות
"אולי זו הכניסה הזו "אומרת מאיה עם תקווה בקול שלה
"בואי" אני מחליטה להיות חברה טובה עד הסוף למרות שכל מה שאני רוצה זה לחזור למזגן במכונית
בדיוק יש מישהו שנכנס לבניין. אנחנו שואלים אותו אם זה המספר הנכון . הוא אומר שכן
"דירה מספר אחת" מאיה אומרת ואנחנו עומדים מול הדלת והיא לא זזה
"תדפקי" אני אומרת לה עומדת קצת יותר רחוק
היא מצלצלת בפעמון . אין מענה
שוב. כלום
אנחנו מחכות כמה רגעים ואז פונות לכיוון הדלת של הבניין
הדלת נפתחת ויוצא בחור שרירי רטוב עם מגבת סביב המותניים שלו . לרגע אני חושבת שהחום עושה לי הזיות כי הוא נראה מדהים.שרירי ושזוף...
המים זולגים על הקוביות שלו "כן?" הוא מסתכל עלינו מבולבל
מאיה קופאת ואני ממרפקת אותה קלות
"ס..סליחה פה זה בניין 21?" היא נוקבת בשם הרחוב
"לא" הוא אומר ואני פורצת בצחוק מכל המצב ההזוי הזה
"תסלח לנו" אני אומרת וגוררת אותה במהירות אל הכבשן בחוץ
אני לא יכולה להפסיק לצחוק כשמאיה שוב מנסה להשיג טלפונית את האישה שלא זמינה
"סתמי" היא מסננת מנסה לא לצחוק גם כי היא זועמת על האישה .שוב תא קולי והיא מנתקת שוב "שאלוהים יקח אותה"
"בואי לבניין ההוא. אם זה לא שם נלך אליי כי אני עוד שניה מתה פה " אני אומרת ורואה אדיוט שמוציא את הכלב שלו בשעה הכי חמה של היום
"אתה תגרום לו לכווויות בכפות רגליים" אני צועקת עליו אבל מאיה גוררת אותי משם
תוך כדי הליכה האישה חוזרת אל מאיה .מאיה מחליפה איתה מספר מילים ומנתקת
"היא התבלבלה במספר" היא אומרת "כוסאמאמאמאשלה"
הגענו לבניין הנכון. הדירה לא התאימה למה שמאיה חיפשה
חזרנו למכונית. שמתי אותה בדירה שלה וחזרתי הביתה
נכנסתי למקלחת ויצאתי עם גופיה ומכנס קצר למטבח להכין לי שייק תות בננה
תוך כדי שאני חותכת את הפירות אני נזכרת בבכי הבלתי נגמר שהיה לי אתמול בלילה
אחרי שהבנתי שאני והוא מפסיקים לדבר אחרי 3 ימים שהרגישו כמו חלום
פשוט נשברתי
"תפסיקי להיות מטומטמת" אני ממלמלת לעצמי לפני שאתחיל לבכות שוב
אליאור דופק בדלת. בול בשעה שאמר שיגיע
אני פותחת את הדלת והוא מחבק אותי חזק
הוא נחת לפני שעתיים מנסיעת עסקים. ובדיוק הגיע הביתה.
"ספרי לי" הוא אומר . התקשרתי אליו אתמול כולי בוכה ומיבבת והוא לא יכל לדבר איתי אבל הבטיח להגיע ישר אחרי שנוחת
אני מושיטה לו כוס ומספרת לו כמה סתומה אני שחזרתי לדבר עם אחד האקסים שהכי הכאיבו לי. אותו אחד שאף פעם לא הפסקתי לאהוב
הוא נאנח ופותח את העניבה ומפשיל את השרוולים של המכופתרת ובוחן אותי תוך כדי
אני מנסה להמנע מקשר עין אחרת אתחיל לבכות
"בגלל זה אני אוהב אנשים כמוך , את מבינה, את כמוני. אם את עושה משהו גם אם הוא מטומטם את עושה אותו עד הסוף , מכל הלב
את אומרת לעצמך אם לא אעשה משהו חצי מטומטם.אני אעשה אותו מגה מטומטם!!" הוא מנסה לא לצחוק
אני מתחילה לצחוק וזורקת עליו כרית. "די יא מניאק" אני צוחקת עם דמעות בעיניים
"קיצר את טוטאלית, גם כשאת אוהבת . ובגלל זה את כל כך נדירה" הוא מחייך אליי בעידוד זורק לצד את הכרית
"זה טעים" הוא אומר וממשיך לשתות
"אתה רעב?" אני שואלת וניגשת למקרר
"מאוד" הוא אומר "את יודעת שעוד מעט היום הולדת שלך נכון?"
"בבקשה אל" אני אומרת ומוציאה מצרכים למוקפץ מהיר ומתחילה לקצוץ
"אנחנו נוסעים לחגוג לך ואני לא שואל אותך. והפעם זה בלי החברות הסתומות שלך"
"הן לא סתומות" אני מוחה
" בסדר. תזמיני אותן" הוא נכנע
"אני לא צריכה כלום" אני אומרת לו ומוסיפה רוטב ומערבבת עוד קצת "תערוך שולחן " אני מבקשת ממנו
אחרי 5 דק אנחנו יושבים לאכול
"איפה באג?" הוא שואל. הוא קורא ככה לבאגירה בגלל שהם לא ממש מסתדרים לאחרונה
"ישן בחדר שלי" אני אומרת
"סתיו את בטוח לא רוצה-"
"לא!!" אני יודעת שהוא רוצה להביא לי גור
אחרי שגם פונגו נפטר וזה היה נורא עבורי . חודש הייתי במיטה- הוטרינר טוען שזה משברון לב בגלל מיילו -הבנתי שלא אצליח להתאושש מעוד אבדן כזה
"בסדר" הוא נאנח
"את רוצה שאשאר לישון?" הוא אוסף את הכלים
"לא. זה בסדר" אני מחייכת והוא הולך להתרענן ולישון אני מניחה
אני נשארת עם השקט שסוגר עליי. המחשבות עליו חוזרות בכל הכוח
זה הדבר הכי מטומטם שעשיתי בזמן האחרון
להוריד את כל ההגנות שלי
להראות לו כמה הוא החולשה שלי . כמה אני עדיין מתגעגעת אליו
הוא תפס אותי באחת התקופות הלא פשוטות שלי ואני פשוט נפלתי לזה כמו סתומה
לא יכולנו להיות אז ביחד ובטח שלא עכשיו
כלום לא השתנה . ועדיין 3 הימים האלה היו הטובים ביותר שהיו לי לאחרונה
אפילו לא נפגשנו
אפילו לא שמעתי אותו
הכל בהודעות
והכי עצוב זה שתחושת הכאב וחוסר ההסתגלות אחרי הנתק הזה לא שווה את כל האופוריה שהיתה פה לפני
כינוי:
נמסיס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
