על החיים ועל המוות 

                                   חת, שתיים, שלוש... 

מעטים ידעו את השם שנתנו לה הוריה בלידתה. אנחנו הילדים הכרנו וכינינו אותה בשם "אפרוחית".

היא הייתה הנמוכה בבנות הכיתה, אבל רק במידות גופה. לא בתבונתה פיקחותה או בטוב ליבה, בכל אלה הצטיינה.

למרות מידותיה הקטנות, כמעט תמיד הייתה זו אפרוחית שנבחרה על ידי מנהל בית הספר לשמש מורה מחליפה לאחת הכיתות הנמוכות, כאשר באופן פתאומי לא נמצאה מורה ממלאת מקום.

לו מי מכם היה מציץ אל אותה כיתה יכול היה לראות מורה עם שיער בהיר קצוץ, עיניים חומות שובבות, לעיתים נמוכה מהתלמידים ובמקום שורה הייתה שלווה ונחת כאילו הטוב שבמורים מפעיל קסמו.

כמו אז, גם היום, אפרוחית אהודה על תלמידיה, אלא שאם תפגשו בה לא תנחשו שזו היא אפרוחית. מספר שנים אחרי אותו אירוע שהוא עיקר סיפורינו  צמחה אפרוחית והייתה כאחת הבנות. לא עוד הקטנה שבהן.

רק עיניה השובבות נשארו כשהיו וכינוייה "אפרוחית" המשיך ללוות אותה עוד שנים אחדות, היום הכל מכירים אותה ומכנים אותה בשם שנתנו לה הוריה בלידתה.

אפרוחית וכמוה שאר ילדי השכונה ואני בתוכם השתדלנו להימנע מלהיפגש בילדי ה"חבורה" – "כנופיית" הילדים שידם הייתה בכל ויד כל בם: אם נופצה למשל, מנורת חשמל או צפור נפגעה מאבן ברור שיד "החבורה" הייתה במעש ואותו הילד שניצח בקליעה למטרה שמח וחגג, גם "גיבורים על קטנים" הם היו.

בכל מקרה ביש אצבע מאשימה הופנתה באופן טבעי אליהם גם אם ידם לא הייתה במעשה, ככה זה כאשר שם רע דבק בך.

מה עלה בגורלם של ילדי "החבורה" אין אני יודעת, רק על הג'ינג'י שמעתי שהוא היום רופא מבוקש ומומו- עורך דין מכופתר אבל אז שמם הרע הלך לפניהם.

השכונה שלנו בה אירע ספור המעשה היא שכונה ירושלמית וותיקה. בתיה בתי אבן נמוכי קומה בנויים בצפיפות מסביב לחצר גדולה.

החצר מרוצפת אבנים ירושלמיות ובמרכזה באר מים – מי גשמים.

שם גם היה מקום מפגש בו דנו עוברי אורח  ודיירי השכונה בענייני היום ובעניינים שברומו של עולם. רק בית המדרש ובו בית הכנסת המרכזי הזדקר גאה  גבוה ומרשים מיתר בתי השכונה.

לעצים נשאר מקום מועט, הבודדים שהיו, עמדו בחורף  ערומים וכאילו מבוישים.

ביום סיפור המעשה שהיה, באותם ימים של ראשית אביב, התמלאו כבר העצים בעלים רעננים מבריקים ומלאי תקווה, פרחים מזמינים פרפרים צבעוניים לפוש בין עלי כותרת ולהתכבד בצוף מרווה מתוק.

אנו הילדים השלנו מעלינו מעילים, מגפיים כבדים ויצאנו  אל חצר השכונה וסמטאותיה לשחק בשמחה באוויר הרענן ובשמש הרכה, הנעימה.

מבית המדרש שמענו נעימות של לימוד וקריאת תורה בקולות צלולים של ילדים. לעיתים ראינו מלמד מוביל באהבה רבה שורת דרדקים.

באותה עת משפחה מדרי השכונה מצאה מקום להרחיב את ביתה ולהוסיף מבנה קטן, חדר נוסף, זאת למרות הצפיפות במקום. אנו הילדים שמחנו על כך מאוד.

הדבר הוסיף לנו עניין. צפינו בכלי הרכב שהביאו חומרי בנייה, במכונות ובעושים במלאכה.

ביום המעשה שמענו קולות רמים ממקום המבנה החדש שעמד כבר יציב, כמעט גמור, וראינו ילדים רצים, גם אני ואפרוחית הזדרזנו אחריהם והנה… כל ילדי "החבורה" עמדו על גגו של המבנה החדש, כאשר בכל פעם ילד אחר מתקרב אל שפת הגג ומצהיר בקול גדול "על החיים ועל המוות חת שתיים ו… ש…. "

למטה כל הילדים הצופים במחזה מתרחקים מהמבנה כדי לא להיפגע מקפיצתו.

הגיבור זה המטיב לקלוע בציפורים, חוזר לאחור, לא מוצא בעצמו את האומץ לקפוץ. אחריו עוד אחד מנסה את גבורת ליבו, שוב אנו שומעים את הקריאה "על החיים ועל המוות חת שתיים ו… ש… "  ו...גם הגיבור שמכה קטנים נסוג לאחור...

וכך ילדי "החבורה" מתווכחים, דוחפים, מתחרים, מי יהיה הראשון ש "על החיים ועל המוות"  אכן יקפוץ .

תוך שהכל עומדים, צופים במתח במחזה, ניגשה אלי אפרוחית  לחשה אל אוזני בקשה, פקודה: "הישארי כאן עד שאחזור".

נשארתי כמו כולם מתבוננת בעניין רב במחזה. כלל לא חשבתי על אפרוחית.

פתאום מה עיני רואות? מבין כל הילדים הגבוהים, החזקים, שעל הגג משתחלת לה אפרוחית.

היא בקושי מגיעה בגובהה לכתפיהם. בשקט ובלי לקרוא "על החיים ועל המוות" מנתרת בקלילות למטה אל ילדי השכונה ואלה קיבלו אותה במחיאות כפיים סוערות וקריאות התפעלות.

ילדי "החבורה" נשארו בפה פעור. לאט לאט ירדו בשקט מגג המבנה. שקט שנקטע מהר כשלפתע הופיע בעל הדירה המתרחבת בצעקות, מתנפל על אפרוחית.

ידענו שהוא איש אלים.

בתו הייתה אחת הבנות היפות בשכונה ואנו אהבנו אותה וריחמנו עליה, היא הייתה ילדה מוכה, הסימנים על הידיים ובמקומות אחרים לא השאירו מקום לספק.

לא ידענו כיצד לעזור לה, גם עם ילדים אחרים ואפילו עם מבוגרים התנהג באלימות.

ברגע שילדי "החבורה" הבינו את מה שעומד להתרחש החלו לתקוף את בעל הדירה מכל הכיוונים.  הוא ניסה לתקוף חזרה, אך הם, כאילו בתיאום מראש ומכל הצדדים לא נתנו לו מנוח.

ילדים אחרים הצטרפו להגנה על אפרוחית והמהומה הייתה רבה.

מישהו רץ להזעיק את הוריה של אפרוחית  אך לא היה בכך כל צורך. הקהל שליד הבאר הזדרז ובא להפריד בין הנצים.

בעל הדירה טען כי לו מי מהילדים היה נפגע  הרי האשמה הייתה נופלת עליו, אפרוחית הצליחה להתחמק. נעמדה לידי בשלווה והתבוננה במתרחש כאילו הדבר לא נגע לה כלל.

לפתע לחשה אל אוזני  מסבה את תשומת לבי:"  הקשיבי, הקשיבי".

אכן, כאילו משום מקום  שמענו קול רך,  נעים, מרגיע, אומר בנעימה מתגלגלת ביידיש מעורבת בעברית:  "יידין (יהודים) דברי חכמים בנחת נשמעים", ועוד כהנה וכהנה דברים מרגיעים.

אכן, הקהל נרגע. הן מהדברים שנאמרו והן מהקול המרגיע. נראה היה שרחשו כבוד ליהודי הזקן. ואני זיהיתי את קולו. זה היה הקול האנושי המרגש בחיי.

בימים של אמירת סליחות, לפני הימים הנוראים, עוד בשעות החשכה, היה עובר בין הבתים וקורא בנעימה נוגה, בקול ערב: "יידין קום צו סליחס" (יהודים, קומו לתפילת סליחות)  כך ביקשו בימי ילדותי השכמה לתפילה, וזו הייתה פרנסתו של "בעל הקול".

בימי הסליחות הייתה בי בקשה להתעורר לנעימה זו. אם נתמזל מזלי, שמעתי את מנגינתו ואת צעדיו הכבדים עוד מרחוק, בקול חלש שהתגבר ככל שהתקרב למקום מגורי. לאט לאט גם התרחק שוב.

פעמים רבות ניסיתי לראותו אך החשיכה ובגדיו הכהים לא סייעו בידי. אולם קולו הערב והנעימה הנוגה, ליוו אותי שעות ארוכות.

בשוך המהומה הבחין לפתע "בעל הקול" באפרוחית שלנו, ניגש אליה, ליטף את ראשה ושאל: "מיידלה (ילדה ), מה מעשייך כאן?"

"שיחקתי עם הילדים סבא".

כשעולים בי געגועים לאותם ימים רחוקים של ימי ילדותי אני מבקרת בשכונה. הולכת לאיטי בסמטאותיה, בחצר המרכזית, עולה אל הבאר ומתבוננת בעוברים והשבים. השכונה שינתה פניה. הבתים, החצר, הסמטאות ובית המדרש עומדים היום כמו אז, אלא שאני פוגשת רק תושבים חרדים, חבושי מגבעות לבושי מעילים כהים ארוכים, הנשים שביס על ראשן. בנים עם פיאות מסתלסלות ובנות צנועות, אין רואים טפח מגופן. כמו עברית גם שפת היידיש מתגלגלת בפי הצעירים והמבוגרים. אני תרה בעיני, מחפשת בין הילדים המשחקים, ילדים שאינם חרדים אך הם לא נמצאים כאן יותר, כל השכונה הפכה לחרדית.

ימים רבים עברו עלי במקום זה, אני מהרהרת. רק את חלקם אני זוכרת בבהירות כזו כמו את אותו יום של סיפור המעשה, כי באותו היום ולאור היום ראיתי גם שמעתי את "בעל הקול" יהודי זקן ומעורר כבוד ועמדתי על אומץ ליבה הרב של נכדתו, הלא היא חברתי "אפרוחית".

 http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694

תמונות מהילדות

המטבח

היום אנשים בוחרים מטבחים מעוצבים באלפי שקלים

אז, אז הכל היה אחרת: אז המטבח הציל את המשפחה שלי...

הייתה מלחמה בארץ, נגד המדינה שזה עתה נולדה ב- 14.5.1948.מלחמת השחרור, מלחמת תש"ח, מלחמת העצמאות, מספר שמות לאותה מלחמה שלא לגמרי הסתיימה עד עתה.

מדינות ערב לא השלימו עם הקמתה והכריזו עליה מלחמה.

בעצרת האומות המאוחדת הייתה ההצבעה ב - 29.11.47 אם לאשר את הכרזתה. הרוב הצביע בעד. כך ניקו מדינות רבות את מצפונן על השתתפותן ברדיפת היהודים ורציחתם שנים מעטות קודם לכן.

יתכן גם שלא האמינו שקומץ קטן של יהודים שתוגברו על ידי פליטים שבורים ששרדו את השואה, יעמוד מול מדינות ערב שחברו יחד כדי להשמידה טרם נולדה. הנס קרה. מעטים ניצחו את הרבים, בשנים הראשונות קלטה המדינה הצעירה פליטים ששרדו את השואה. עד להקמת המדינה הבריטים ששלטו במקום מנעו את כניסתם לארץ. גם פליטים יהודים ממדינות ערב התקבלו בברכה למרות הקשיים הרבים. חומר רב נכתב ועוד יכתב על אותה תקופה, על המלחמה ועל קליטת העלייה, על הכל מזוויות ראיה שונות. כל אחד יכול ללמוד על אותה תקופה ממקורות רבים.

אני רוצה לספר לכם על זיכרונותיי שלי ועל משפחתי.

דומני שאם אבקש מיתר מבני המשפחה לספר על אותם אירועים כל אחד יזכור את הדברים אחרת. רנה עדינה ומיכה היו צעירים מדי מכדי להבין או לזכור. חנה ז"ל כבר איננה אתנו. אבקש ממשה ואהובה ייבדלו לחיים ארוכים להביא גם הם לכתב את זיכרונותיהם. אני אספר לכם את מה שאני זוכרת כפי שנטבע בי.

אבא כבר לא היה אתנו. אז עוד לא שיערנו כמה הוא יישאר בינינו וכמה רוחו וזכרונו ישפיעו על ילדותנו ומהלך חיינו. בכל מקרה פעלנו על פי הנחיות שנתן לנו לפני נפילתו.

בזמן ההפצצות (זה היה רוב הזמן) התרכזנו כולנו, שבעת האחים והאחיות וגם אמא כמובן, במטבח הקטן והדחוס.

אבא חישב את הכיוון ממנו יוצאות ההפגזות. גם החליט שדוד המים המונח על הגג מעל המטבח עשוי לעכב פגז שעלול ליפול על הגג החשוף וקבע שהמטבח הוא המקום הבטוח ביותר. על החלונות הדבקנו נייר דבק כדי למנוע נפילת שברי זכוכית מהדף הפגזים.

את תריסי הברזל הכבדים שהגנו על החלונות הגפנו. בלילות לא העזנו להדליק אור. אפילו לא גפרור או פנס כיס קטן. זאת בגלל הוראה מפורשת ומאוד מחמירה. ידעונו שקרן אור גם אם חלשה יכולה להסגיר את העיר כולה לאוירונים שרצו להפציץ את ירושלים בחלקיה היהודיים.

 גם פקחים עברו ברחובות ובסמטאות העיר, הזהירו והטילו קנסות אם גילו קרן אור שדלפה החוצה. כך הצטופפנו צמודים האחד אל השני (יותר ממה שרצינו) על המזרונים שהיו מפוזרים במטבח אפילו מתחת לשולחן הקטן.

כדי להפיג את המתח המצטבר מרעש הפגזים ומכך שלא יכולנו לצאת החוצה גם לא ליתר החדרים בבית, שרנו בקולות רמים. אז  התרגלנו לשיר בכמה קולות ובקנון, השירים היו שירי ארץ ישראל. שירים פטריוטים של כמיהה למולדת, אהבה לארץ ישראל ועוד. שיר אחד זכור לי יותר מאחרים, אותו שרנו בקנון. מילות השיר היו: "ויהודה לעולם תשב, ויהודה לעולם תשב. וירושלים לדור ודור וירושלים לדור ודור". היום רק מעטים זוכרים שיר זה אבל את ליבי הוא מרטיט עד עצם היום הזה.

מדי פעם החליטו הצדדים הלוחמים על הפסקת הקרבות כדי להתארגן מחדש להמשך הלחימה. קראו לשעות אלו "הפוגות". אז יצאנו לחפש בצידי הדרכים ובמקומות החשופים מבנייה ללקט חובזה, זה צמח שדומה מאוד לתרד ונקרא בעברית חלמית. אמא הצליחה להתקין כלי לחימום אוכל במרפסת. הבעירה את האש עם ניירות (חלקם תווים לכלי נגינה שאבא כל כך אהב לאסוף) כך בישלה את החובזה ומעט המזון שחולק לתושבים במנות. העיר ירושלים הייתה נצורה. השיירות המעטות שהצליחו להגיע הביאו אספקה דלה. אפילו לקבל מים הייתה בעיה.  מדי פעם היה עובר אוטו עם דוד מים עליו ומחלק מי שתיה. התושבים היו נעמדים בתור כדי לקבל את חלקם, כך גם חילקו נפט. אתם מבינים שעיקר המזון היה ה"חובזה".

יהודית זוכרת אולי שסבתא ברכה אמרה שהייתי ילדה טובה כי לא עשיתי בעיות באוכל ואכלתי הכל (לצערי זו הסיבה ששמנתי כל כך במשך השנים).

סבתא לא זכרה שהמאכל היחיד שלא הייתי מוכנה להכניס לפי היה תרד וכל מה שדומה לתרד, זאת כמובן בגלל הרוויה מהחובזה של מלחמת השחרור.

למרות הצפיפות הרבה במטבח, בא לביתנו אורח, לא זכור לי אם היה זה בן דוד ששרד את השואה או אדם אחר, בכל אופן אותו אדם ענד שעון שהיה לא סתם שעון, אלא שעון עם מחוגים מאירים בצבע כחול. האמינו לי שמאז ועד היום לא ראיתי אור זוהר ומעודד יותר מאותו אור שבקע מהשעון המסתורי שבלט מתוך החשיכה המוחלטת אותה חווינו בגלל המלחמה.

כשכתבתי שהצטופפנו במטבח כל שבעת האחים והאחיות עם אמא, לא לגמרי דייקתי, רנה הייתה אז ממש תינוקת בלונדינית יפהפייה, מלאה בתלתלים זוהרים. אמא ריחמה עליה בגלל אי הנוחות והצפיפות במטבח, ואותה השכיבה בעריסה שלה בחדר השינה. יום אחד ברגע מסוים נתקפה אמא בפחד, פתאום רצה אל העריסה, שלפה את רנה ממיטתה והביאה אותה אלינו אל המטבח.

עוד טרם הספיקה להגיע אלינו שמענו נפילה של פגז בחצר. רסיס בודד אבל גדול וחזק מספיק הצליח לחדור דרך תריס הברזל. השאיר חור לעדות עד עצם היום הזה. הרסיס נחת בעריסה בדיוק במקום שרנה ישנה עליו שניות קודם נפילת הרסיס.

אז הבנו עד כמה אבא צדק כשקבע שהמקום הבטוח ביותר בדירה הוא המטבח.

רוזה איזה פוזה

" רוזה איזה פוזה" הייתה אחת הנשים הססגוניות והמוזרות ביותר בירושלים בשנים שלפני ואחרי קום המדינה. היא לא הייתה היחידה שבלטה במוזרותה ברחובות העיר אלא שרצה המקרה ואליה התוודעתי מקרוב.

באותם  ימים אוכלוסיית העיר הייתה קטנה. כשהסתובבנו ברחובות הרגשנו כאילו כולם מכירים את כולם, את משוגעי העיר הכל הכירו, הם היו חלק נכבד ובלתי נפרד מנופה האנושי של ירושלים. אבחון פסיכיאטרי לא בהכרח היה מסכים לקביעה שהם אכן משוגעים אבל מוזרים היו בוודאי ובוודאי.

אנו הילדים לא דקדקנו באבחונים, בכל מקרה קראנו להם משוגעים.

 היו ילדים שהציקו לחלקם והיו "משוגעים" שעוררו בנו סקרנות רבה. 

כזו הייתה "שולמית קשר לאחד". עקבנו אחריה כדי להקשיב לנאומיה.

בדרמטיות רבה נשאה דברים בעברית רהוטה אך במבטא ייקי כבד, לא הבנו את רעיונותיה המסובכים. המשפט המרכזי חזר על עצמו שוב ושוב: "אני שולמית ושלמה קשר לאחד מן השמים ומן הארץ" מכאן בא כינויה "שולמית קשר לאחד". סיפרו שהייתה אחות של אחד הפרופסורים הנחשבים ביותר באוניברסיטה העברית.

"מוישה טרייגר"(משה הסבל ביידיש) היה איש עם כרס ערומה וענקית שהלכה לפניו או שכבה לצדו כאשר היה שרוע באחת מסמטאות השוק. הוא נשא עמו חבלים עבים שאמורים היו לסייע לו במלאכת הסבלות. למרות גופו המסורבל והליכתו המדדה קיווה לקבל עבודה, משלא עלה הדבר בידו התפרנס מנדבת ידם של רחמנים.

גם אם לא הירבה לעבוד כסבל כינויו בא לו ממקצועו. השמועה אמרה ש "מוישה טרייגר" הוא מוסלמי שהתגייר. במו אוזני שמעתי איש אומר לחברו: "ראה מה הפסיד מוחמד ומה הרוויח משה  רבנו".

ל"לופקה" לא הציקו וגם לא עקבו אחריו מתוך סקרנות, הוא היה גבוה חזק ומפחיד, הליכתו נחושה. נראה כיודע לאן הולך ומאין בא.

אי אפשר היה שלא להבחין בו, אבל הוא עוד הוסיף קריאה קולנית "לופקה לופקה", כששמענו את קריאתו "לופקה לופקה" תמיד כצמד מילים השתדלנו להתרחק עד כמה שאפשר. היו מקרים שנטפל לאנשים, יום אחד אף נכנס סתם כך לדירה והבהיל את בעלי הבית.

כשנעלם מרחובות העיר נפוצה שמועה שלופקה הוא מרגל רוסי וחזות המשוגע באה להסוות על כך.

כדרכן של שמועות אין לדעת אם יש בהן גרעין של אמת אם לאו, יתכן גם שמוסדות המדינה המתאימים דאגו להרחיקו מרחובות העיר בגלל תלונות מתושבים.

היו גם "פיפלה ורוזלה" איש ואישה נמוכי קומה, הליכתם שפופה, לבושים  סמרטוטים, סוחבים חבילות על חבילות, תיקים וסלים. נראו כחסרי בית. היום מכנים כאלו אנשים "הומלסים". הם דברו יידיש. אנחנו לא הבנו על מה דיברו רק שמענו מטון הדיבור הרבה כעס. בכל זאת היו כ"זוג יונים" תמיד יחד, מעולם לא ראינו את האחד בלי השני. רק הם לעצמם גם אם בעצבנות ובמסכנות. העולם שמחוץ להם כאילו לא היה קיים בשבילם.                                           

ציינתי שנראו כחסרי בית? אני יכולה להעיד שהיה להם בית, אפילו ווילה. גיליתי זאת יום אחד אחרי שרבתי עם אחותי, אמא כעסה וגירשה את שתינו אל מחוץ לבית כדי שנרגע. למרות שגרנו בשכונה ירושלמית צפופה ברחוב צר בלי מדרכה שיחקנו ברחובות בלי חשש ומה שיותר חשוב בלי שההורים חששו.

מכוניות כמעט שלא נסעו שם, אם מדי פעם בכל זאת עבר איזה רכב, הוא היה נוסע לאט ובזהירות ואנו הספקנו לפנות את המקום.

אחותי ואני נרגענו מהר מאד  ונהנינו לשחק סתם כך ברחוב, אחותי הציעה שנחזור הביתה כי בטח אמא גם נרגעה כבר. לא ויתרתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי לשוטט חופשי להנאתי, הרי גורשתי וכך נפרדתי מאחותי שחזרה הביתה .

הגעתי אל קצה הרחוב. בפינת הרחובות הייתה חצר גדולה במרכזה בית, ווילה מהישנות  של ירושלים. העצים הגבוהים שמסביב לבית העידו על כך. החצר הייתה  מוזנחת, גרוטאות מפוזרות בכל מקום והזוג המוזר "פיפלה ורוזלה" עסוקים בחצר ושוב רוטנים האחד על השני. עמדתי מאחורי הגדר מביטה ועוקבת אחריהם מקווה שיתייחסו אלי, אולי אלמד עליהם משהו חדש, מעניין, על מה הם רבים כל הזמן ומה מעשיהם?

אני כמו כולם הייתי מחוץ לעולמם והם התעלמו ממני.

 "רוזה איזה פוזה" היא לא התעלמה ממני, מהצד השני של הרחוב מהמרפסת של הקומה השנייה קראה אלי: "בואי ילדה תעבירי להם מרגרינה" שמחתי על ההזדמנות לעורר את תשומת לבם. הבאתי את המרגרינה. אחד מהם לקח מידי את "המשלוח" בלי לזכות אותי אפילו במבט. מאוכזבת המשכתי לעמוד מחוץ לגדר ולהתבונן בהם. שמעתי את רוזה קוראת לי "ילדה בואי אתן לך סוכרייה". היא הייתה מסקרנת לא פחות מ"פיפלה ורוזלה". נשות ירושלים של אותם ימים לא נהגו להתאפר. לבושות היו בצנעה, בוודאי בשכונה בה גרתי. "רוזה איזה פוזה" הייתה אישה גדולת ממדים, שמנה, לבושה בבגדים רחבים וצבעוניים עשויים מבדים מבריקים. שערה צבוע אדום, שפתיה מרוחות, על לחייה סומק, צבעי פוך מסביב לעיניה. נושאת בידיה סלי נצרים.

שמחתי להתוודע אליה בייחוד שהדבר לא עלה בידי עם "פיפלה ורוזלה". עליתי אליה לקומה השניה. להפתעתי נכנסתי לחדר רחב ידיים. היה שם שולחן איפור גדול ליד ראי ענק. על השולחן צנצנות של צבעי איפור, כלי איפור בשמים קרמים ועוד. מעולם לא ראיתי דבר כזה. אמא שלי לא התאפרה כלל, כך גם רוב האמהות של חברותי ונשים אחרות שהכרתי. אפילו אם רצינו להיעזר בכלי איפור לפורים הייתה בעיה, והנה כאן שפע שכזה.

"רוזה איזה פוזה" לא בזבזה זמן, העמידה אותי ליד שולחן האיפור מול הראי והחלה מאפרת  ומסרקת אותי בעדינות רבה. מחמיאה לי שוב ושוב "כמה את יפה" ואז אמרה: יש לי בן באמריקה והוא עשיר ומוצלח ואני רוצה שיכיר אותך. אני כולי הייתי בת שש או שבע. לאט לאט הפחד התחיל לחדור לתודעתי. הסתרתי זאת ממנה, לא ידעתי איך תגיב. אחרי שהייתי מאופרת כ"רוזה איזה פוזה קטנה" לקחה את ידי בידה ויצאה אתי אל הרחוב. המחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, איך אני בורחת ממנה? חששתי מפניה אבל גם לא רציתי שהילדים יראו אותי כשייכת ל"רוזה איזה פוזה" ואהיה ללעג ולקלס מאז ועד עולם.

מזלי שיחק לי. כשהגענו לרחוב אמרה הגברת: עמדי כאן בשקט וחכי לי. אני הולכת רק לרגע אל הבחורים, ועלתה מספר מדרגות לדירה בקומה הראשונה.

חיכיתי שתתרחק מעט ואז פתחתי בריצה כה מהירה שלו המורה לספורט היה מודד זמן אולי הייתי אלופת עולם. בימים רגילים אפילו אלופת הכיתה לא הייתי. שמעתי אותה קוראת: למה לאן את בורחת ילדה? לא הפסקתי במנוסתי אפילו שהייתי צריכה לחצות את החצר של ד"ר שולץ שבימים רגילים לא העזתי להכנס לשם.

בקצה החצר של ה ד"ר עמד עץ תות ענק עתיק יומין מלא בפרות עסיסיים. אהבנו לטפס עליו, לאכול מפריו, להתארח בין ענפיו העבותים, ליהנות מחסותו. הדבר לא מצא חן בעיני ה דוקטור. ידענו שיש לו בת יחידה שהייתה חולה. מעולם לא ראינו אותה, הייתה סגורה בבית או בבתי חולים. הרעש של הילדים אולי גם שמחתם הכעיסה אותו מאד. בפעם האחרונה שהייתי שם מאושרת מחברת העץ ומשמחת הילדים הדוקטור שיסה בנו את כלבו.

עכשיו רצתי דרך חצרו. לא חשבתי לא עליו, לא על הכלב, לא על אמא שתכעס שהתעכבתי כל כך. הגעתי הביתה חסרת נשימה. התחמקתי אל חדר האמבטיה. שפשפתי את עצמי עם מים וסבון עוד ועוד כדי להוריד את האיפור.

אמא קראה מחוץ לחדר האמבטיה: כמה זמן, כמה מים, צאי כבר. יצאתי רק כשהושלמה המשימה. על ההרפתקה המוזרה לא סיפרתי.

יום אחד הלכתי עם אמא ברחוב. פגשנו במקרה את "רוזה איזה פוזה". היא קראה אלי "ילדה למה ברחת?"

אמא שאלה אותי על מה היא מדברת. אני רק משכתי את אמא ואמרתי "את לא רואה שהיא משוגעת"?