נתחיל בחלוקת המחמאות : הרגשתי כאילו אני בתוך המשחק(בזכות הגרפיקה כמובן )אחרי ששמעתי את הסאונד פשוט ידעתי שזהוא המשחק שחיפשתי. 

ריטואל הנחתי שאני עומד בפני בוע - כותר FIFA מגיע ומציג חידושים ושיפורים ומיד אחריו מחרה-מחזיק כותר PES השנתי, שמצליח לעשות את הדברים בצורה טובה עוד יותר.

על שום למה ומדוע? אוהו, קחו את כל המעלות של סדרת PES בגרסאות ה-PS2 שלה, שלבו בהן את המעלות של סדרות FIFA לדורותיהן ואז - תעלימו את הכל ותשארו רק עם הדרעק. על מה, לכל השדים והרוחות, חשבו האנשים ב-Konami, כשהם חתמו על צו תחילת ההפצה של המשחק הזה? לומר שהוא עוד לא מוכן זה אנדרסטייטמנט, כשאת העובדה הזו יגלה כל ילד שיקבל הזדמנות להתנסות במשחק.

 

מבוסס על תמונה אמיתית

 

אהא! אבל המפתחים הבטיחו לנו שיפור על אנושי.

 מדובר במערכת ה-Teamvision שמאפשרת למחשב ללמוד את השחקן. כך, על . על פניו, ידי ההבנה של שיטת המשחק שלו, הוא יוכל להציב אתגר גדול ביותר בפני בן האנוש האוחז בשלט מדובר ברעיון נפלא, למרות שבפועל - הוא מיושם בצורה בינונית ביותר. זאת משום שהלמידה, אם נקרא לזה כך, לא באה בשלבים, אלא בהבנה חד פעמית.

 

לסיום משחק מעולה.

 

 

God of War II לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל, אבל הוא משפר ומלטש בערך את כל האלמנטים שהפכו את המשחק הראשון לכל-כך מוצלח.

 

בתור אחד המשחקים הגדולים האחרונים לקונסולת ה-PS2, וההמשך למשחק שבעיני רבים היה הטוב ביותר ב-2005, ב-God of War II היו תלויות לא מעט ציפיות. החשש העיקרי לגבי גורל המשחק היה שצוות הפיתוח שלו, שבראשו כבר לא עומד יוצר המשחק דייויד ג'אפי, לא ישכיל לשלב בצורה טובה את האלמנטים שהפכו את המשחק המקורי למוצלח כל-כך, ושהתוצאה תהיה משחק המשך סטנדרטי וחסר מעוף (עיין ערך Devil May Cry 2). כמו כן, רבים תמהו על ההחלטה שלא לפתח את המשחק לקונסולת ה-PS3 החדישה, אלא להישאר על ה-PS2 הפרימיטיבית יחסית.

אז לכל אלו מכם שעדיין חוששים, אתם יכולים להסיר דאגה מלבכם. God of War II מכיל את כל מה שאהבתם במשחק הראשון. הסיפור הסוחף, הקרבות האינטנסיביים, הברוטאליות הבלתי מתפשרת, ואפילו משחקון הסקס-בשלישייה, כולם נמצאים כאן במלוא הדרם. ישנם אפילו כמה שיפורים, די מינורים אמנם, אבל זה בסדר בהתחשב בעובדה שלא היה יותר מדי מה לשפר במשחק הראשון.

האלים משתוללים

זה טירוף!

סיפור המשחק, למי שלא זוכר, עוסק בקראטוס, לוחם ספרטני עצבני שעבד בשרותו של ארס, אל המלחמה. בפעם האחרונה שפגשנו אותו, קראטוס בדיוק חיסל את ארס ולקח את תפקידו באולימפוס בתור אל המלחמה החדש. God of War II נפתח כמה חודשים לאחר מכן.

קראטוס, שהתרגל בינתיים לחיים כענק בגובה 100 מטר, משתמש בכוחותיו האלוהיים כדי לעזור לאחיו הספרטנים לכבוש את יוון, עיר אחר עיר. האלים האחרים ובראשם זאוס, לא ממש מרוצים מהמצב, מכיוון שהם דוגלים במדיניות של אי-התערבות בענייניהם של בני התמותה.

לכן ערב אחד, בעוד קראטוס מבלה לו בנעימים בהחרבתה של העיר רודוס, על שלל מלונות הפאר ובתי הקזינו שלה, הוא לפתע מוצא את עצמו מתכווץ למימדיו המקוריים. לא רק זה, אלא שהאלים גם מקימים לחיים את הקולוסוס המקומי, וזה שם לעצמו מטרה לחסל סופית את גיבורינו המסכן. כמובן שקראטוס לא יעבור על דבר כזה בשתיקה, ומייד אנחנו לוקחים עליו פיקוד, באחת מהפתיחות המלהיבות והמוצלחות ביותר שהיו למשחק בזמן האחרון.

השלב הראשון הוא כולו קרב בוס ענק נגד הקולוסוס, והוא מבהיר לשחקן שכבר לא מדובר באותו God of War מלפני שנתיים. כבר מההתחלה המשחק מבטיח להיות אפי וגדול יותר מקודמו, הבטחה שמתממשת במלואה לכל אורכו, בדמות שלבים ובוסים ענקיים ומרשימים, ששמים את אלו של המשחק הראשון בכיס הקטן.

בכל אופן, אחרי קרב ארוך ומתיש, ולפי מיטב המסורת, קראטוס מוצא את עצמו מופרד מכוחותיו האלוהיים, והוא חוזר להיות בן תמותה לכל דבר. מיותר לציין שייקח לו כל המשחק כדי לזכות בהם מחדש, אחד אחד. קראטוס כמובן חושב דבר ראשון על נקמה באלים, והוא מקבל עזרה בלתי צפויה מהטיטאנים, הגזע המיתולוגי ששלט בעולם לפני האלים האולימפיים.

הטיטאנית גאיה מספר לקראטוס על אחיות הגורל, שיושבות להן במקדש מרוחק, ועשויות עם קצת שכנוע לשלוח את קראטוס חזרה בזמן לרגע שבו הוא נבגד על-ידי זאוס, וכך לשנות את גורלו. כמובן שאצל קראטוס, "קצת שכנוע" פירושו קריעה לגזרים של האחיות וכל מי שמנסה למנוע ממנו להגיע אליהן.

 

עוד לא ראינו דם

טירוף? לא...

מסעו של קראטוס אל אחיות הגורל הוא אפי ועקוב דם, והוא יקח לשחקן הממוצע 15-20 שעות משחק, בהחלט פרק זמן מרשים בשביל משחק פעולה. מה שעוד יותר מרשים הוא שלאורך כל אותן 20 שעות אין אפילו רגע מת אחד. בכל רגע נתון השחקן עסוק בלהילחם על חייו מול ערב רב של יצורים מיתולוגיים, בפיתרון חידות, שהן מסובכות ומעניינות יותר מבמשחק המקורי, או סתם בבהייה בנופים המרשימים שנקרים בדרכו, או בסצנות הקישור המרשימות שמפוזרות ברגעים קריטיים בסיפור.

עיצוב השלבים הנהדר דוחף את השחקן להתקדם, רק כדי לראות מה יהיה הלאה, אפילו בלי קשר לסיפור. רמת הקושי הכמעט מושלמת מציבה אתגר לעיתים, אך סלחנית מספיק בדמות נקודות שמירה קרובות למדי אחת לשניה, כך שגם אם נמות, אף פעם לא ניאלץ לחזור על קטעים ארוכים מדי.

עיקר המשחק כצפוי, הם הקרבות. מערכת הקרב של המשחק הראשון הייתה מוצלחת למדי, כך שלא היה יותר מדי מה לשפר, והמפתחים בחרו בחכמה להשאיר אותה פחות או יותר כמו שהיא. את רוב הזמן עדיין נבלה בשירשור קומבואים מפלצתיים ומגניבים במיוחד עם נשק ברירת המחדל שלנו, הלא הוא זוג החרבות שמחוברות בשרשראות ברזל לידיים של קראטוס.

מדי פעם נגוון קצת עם התחמקויות אסטרטגיות בעזרת הסטיק האנלוגי הימני, ושימוש בלחשי קסמים עוצמתיים שנקבל תוך כדי התקדמות בסיפור. בעזרת נקודות ניסיון שנצבור מחיסול אויבים או בתיבות אוצר, נוכל לשפר את הנשקים והקסמים שלנו, וכך ללמוד קומבואים ויכולות חדשות. אין דרך אחת נכונות להשקיע את הנקודות, ולא משנה מה ההעדפות שלנו, אף פעם לא נגיע למצב שבו ניתקע בגלל יכולות חלשות מדי.

כמו במשחק הראשון, את האויבים הגדולים יותר ואת הבוסים ניתן להרוג בדרך מיוחדת: אחרי שנרביץ להם מספיק, יופיע מעל ראשם עיגול אדום, ולחיצה על כפתור העיגול בשלט תגרום לתחילתו של רצף הוראות ללחיצות על כפתורים, שהשלמה מוצלחת שלו תגרום לאנימציית הריגה אלימה ומגניבה במיוחד. האנימציות האלו הפכו כבר מזמן לסימן ההיכר של הסדרה, והפעם הן ברוטאליות יותר מאי פעם.

זוהי ספרטהההה!!!

גם בגרפיקה המפתחים לא התפשרו. המשחק כל-כך מרשים עד שלפעמים קשה להאמין שהוא רץ על קונסולה בת 6 שנים. הסביבות במשחק פשוט מדהימות, ואין זו הגזמה לומר שהן נראות יותר טוב ממשחקים מסוימים לקונסולות הדור הבא. הגודל וקנה המידה שלהן ידהים אתכם כל פעם מחדש. גם הדמויות נראות מצוין, במיוחד הבוסים השונים. גם בתחום הסאונד אין נפילה. פס הקול מצוין ותורם רבות לאווירה, והדיבוב המושקע עוזר להעביר את הסיפור בצורה משכנעת.

השורה התחתונה

בסופו של דבר, אם אין לכם סלידה תהומית ממשחקי פעולה, או מאלימות מוגזמת, וכמובן שאם אהבתם את המשחק הראשון בסדרה, אתם פשוט חייבים לעצמכם לנסות את God of War II. ללא ספק מדובר באחד מהשיאים של ה-PS2, וכנראה במשחק הכי טוב שיצא לקונסולה הזו בשנת 2007. הוא אמנם לא מחדש יותר מדי על פני קודמו, אבל כשמדובר במשחק כל-כך טוב, למי אכפת?

 

עוד פרק בסדרת משחקי האסטרטגיה המצליחה Command and Conquer נפתח בפנינו, מי יצא עם ידו על העליונה?

הטיבריום מגיע לכל מקום

Command & Conquer היא סדרת האסטרטגיה המצליחה והאהובה ביותר בישראל. יותר מוורקראפט ומסטארקראפט של בליזארד, יותר מ- Total War, אפילו יותר מ- Age of Empires. אני לא ממש יודע למה. אני רק יודע שכאשר Command & Conquer 3, המשחק החדש בסדרה, הגיע לארץ, לפחות חמישה חברים שלי, אנשים בוגרים ושקולים יחסית ביום-יום, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הם נמצאו רק אחרי מספר ימים, טרוטי-עיניים, מצחקקים וממלמלים לעצמם: "Must get more tiberium...".

Command & Conquer 3 הוא בדיוק מה שמעריצי הסדרה הרבים חיכו לו כל השנים: משחק אסטרטגיה מהיר כשד, צבעוני, מאוזן, ובעיקר - מלהיב וכייפי. לא תמצאו פה את כובד-הראש של Company of Heroes או את הלחימה האיטית של Medieval 2: Total War, אלא משחק C&C קלאסי, עם המשחקיות הישנה, הטובה והאהובה, שעברה שדרוג גרפי מתבקש ומרשים.

 

 

קצת אלימות עוד לא הרגה אף אחד

כדור הארץ העתידני עדיין מותקף על ידי הטיבריום, יסוד בלתי מוכר אשר הופך כל חומר שהוא נוגע בו לעוד טיבריום. השנה היא 2100 לערך, והעולם מחולק לשלושה סוגי אזורים: האדומים - אזורים בלתי ניתנים לישוב כי נהרסו טוטאלית מטיבריום; הצהובים - בהם שורר תוהו ובוהו, והם אזורי השליטה של צבא הגרילה המכונה NOD; והירוקים - בהם מיושב רוב המין האנושי. אזורים אלו לא נפגעו מהיסוד החייזרי, והם נמצאים בשליטה מוחלטת של ה- GDI, "לטובת האנושות".

המשימות הראשונות פשוטות ונועדו לאפשר לנו ללמוד לשלוט בצבא ובאופציות החדשות במשחק, אך מיד לאחריהן מנחיתים עלינו את המכה הראשונה: כל הצוות הניהולי והפיקודי של ה- GDI אשר שהה באסיפה על ספינת החלל "פילדלפיה", מת, בעוד Kane, המנהיג הכריזמטי של אחוות ה- NOD אשר נחשב למת בסוף המשחק הקודם - חי!

הסקרין עושים שמח

קיין חוזר לא רק עם כריזמה מחודשת אלא גם עם תוכנית מאוד מתוחכמת, שתתגלה בפנינו בעוד אנו מתקדמים דרך משימות הקמפיינים של שני הצדדים. עכשיו מתחיל המשחק האמיתי: חיילים ושריון דורסים את הקווים בין האזורים הצהובים לירוקים ומתחילים לכבוש עיר אחרי עיר. בידנו נמצאת ההחלטה - האם לשחק לצד ה- GDI ולהציל את העולם, או להרוס אותו תחת גלגלי מכונת המלחמה של ה- Nod?

עולם המדיה מתקדם לתמונה באיכות היי-דפינישן, ו- C&C 3 חוזר להציג את הסרטונים המצולמים בהשתתפות שחקנים אמיתיים שהפכו לסימן ההיכר של הסדרה, והפעם באיכות קול ותמונה מדהימים. חברת EA אספה סגל שחקנים רציני ומוכר לחובבי מד"ב (Battlestar Galactica, "אבודים", מלחמת הכוכבים, סדרת הטלוויזיה "האוס"), שעושה את העבודה, גם אם מפעם לפעם הבימוי מפקשש. מייקל איירונסייד הותיק מגלם במיומנות את תפקיד הגנרל-העליון-המסביר-פנים, שמתווכח-עם-פוליטיקאים אבל ממש-נהנה-לשלוח-אותך-לקרבות-מסוכנים-במקומו.

המשחק לא השתנה בהרבה

חייב עוד טיבריום!

למען האמת, הרוב נשאר אותו הדבר. אסוף כסף, בנה בסיס, בנה הגנות, בנה צבא, בנה Super Weapon ושלח ת'אויב שלך ל-Barracks שממנו הוא יצא - בדיוק אותה נוסחא שעובדת כבר שנים רבות. אין כאן המון תחכום, אבל המשחק מספיק מאוזן וה- AI קטלני דיו על מנת להבטיח עניין לאורך זמן. גם התוספת של גזע החייזרים החדש, ה- Scrin, עוזרת לגיוון, אם כי בסופו של יום הם לא ממש שונים משני הצדדים המוכרים.

לדאבוני, גיליתי שאי אפשר לבנות יותר ממבנה Super Weapon אחד, כך שהאופציה לבנות מיליוני Nukes ולשרוד רק בשביל למחוק את היריב במטר קטלני אחד לא קיימת יותר. מצד שני, אהבתי את החופש בשימוש ב- PowerUps. לכל צבא יש ארסנל מגניב לחלוטין של כוחות, פצצות ויכולות כמו הפצצה אווירית או ראשי-נפץ מלאי טיבריום, שאפשר לשחרר על האויב בלחיצת כפתור - בתנאי שחשבון הבנק שלנו מרופד דיו.

גם ה-Nod בחוגגים

בניגוד למשחקים הקודמים בסדרה, בהם נדרשנו להשתמש בנקודות קידום כדי לקבל את הכוחות המיוחדים, עכשיו אנחנו פשוט מקבלים את כולם ויכולים להפעיל אותם כמה שבא לנו - כל עוד יש לנו תקציב לזה. במילים אחרות, העולם שייך לעשירים. ולמהירים. מי שיאסוף את המשאבים הכי מהר, כנראה ינצח.

פרט מציק נוסף הוא השימוש במכולות לשמירת כסף. ה- NOD וה- GDI חייבים לבנות קונטיינרים מיוחדים שיאפשרו לנו לשמור יותר כסף בבנק, בעוד צבא ה- Scrin, עקב היותו מחובר \ בנוי בצורה כלשהי מטיבריום, יכול לאגור כמה שבא לו. יכולת זו באה לידי ביטוי במפות עשירות במשאבים, ולא אחת גיליתי פתאום באמצע המשחק, בהנאה מרובה, שאגרתי 33 מיליון דולרים בלי לשים לב!