בפרק הקודם:
לפתע נשמעה צעקה, היה מובן שזו צעקה של אישה, אבל לא היה ברור מה היא צעקה.
לאט לאט החלה מהומה במסדרון..
שניהם הבינו שעכשיו או אף פעם וקפצו מהחלון הרחב שבחדר.
והגיעו במהירות אל הסיפון, "מוכן?" שאל ג'ק "חכה דקה" אמר אדם.
ג'ק נבהל, הוא לא רצה לאבד את חייו והתחיל לנפח סירה קטנה מגומי שהייתה לו בתיק, אישה בהריון עזרה לו לנפח את הסירה, הוא לא ידע מי היא.
אדם רץ בכל כוחו, הוא ידע שעם כל הכעס שבו- אסור לו להשאיר אותה שם הוא הגיע לחדרה והיא שבכלל לא שמה לב למהומה שאלה אותו "מה אתה רוצה?" "להציל אותך!" ענה לה במהירות תפס את ידה וסחב אותה אל הסיפון,
כולו נרטב , הספינה הייתה מלאה במים כשהם הגיעו הסירה הקטנה כבר הייתה מנופחת
ראיתי שהוא רב עם אישה בהריון על הסירה .
"אני בהריון! תן לי את הסירה אני לא מוכנה למות עכשיו!" צעקה עליו כאילו הסירה שלה
"אני רק ילד! יש לי עוד הרבה דברים לראות וזו הסירה שלי! תמצאי אחת לעצמך!"
האישה עזבה את הסירה ונראה כאילו רק עכשיו היא מבינה שהסירה לא שלה... היא פתחה בנאום ארוך של תחנונים
"בבקשה תן לי להצטרף אליכם, הילד שלי, התינוק שלי! הוא ראה פחות ממך, ולא נדמה לי שאני יותר גדולה ממך... בבקשה, אתה רק אחד זו סירה לארבע!"
"גם אנחנו נכנסים פה!" צעק עליה אדם, זה נראה שהוא נעלב שלא שמה לב שהוא שם.
"בבקשה, בבקשה, תנו לי לסוע איתכם! בבקשה" היא פרצה בבכי.
פניו של ג'ק התרכחו "אוקיי" אמר "אבל יהיה צפוף!"
אדם כבר זרק את הסירה אל המים והיא כבר קפצה אדם וג'ק עזרו לאישה להיכנס ואז שניהם קפצו אל הסירה.
הים היה רגוע, זו הייתה שעת בוקר חמימה.
אדם וג'ק ידעו מה גרם לספינה לטבוע, אבל הדחיקו את זה.
קמתי, חזרה לשיגרה הרגילה, שוב בדיקות, שוב חקירות, שוב ניסיונות למצוא לי את משפחתי.
כבר שבועיים הם מנסים וכלום לא עוזר. פאקינג שבועיים! למה אף אחד לא מחפש אותי??
מרדית נכנסה, היא ואני כבר חברות טובות, היא נחמדה ודואגת, למרות שהיא בת 30 אני והיא מסתדרות מעולה.
האמת היא שחיכיתי לג'ורג, אני יודעת שזה ישמע מוזר אבל למרדית יש אח, היום הוא מגיע ואני מתה לפגוש אותו...
לפי הסיפורים שלה הוא נחמד...
מה לעשות שאני מקווה לטוב??
"היי אדם!" אמרתי "היי!" הוא קרא.. תמיד שמח ששמתי לב כשהוא באזור.. בן אדם של צומי.
"מה קורה??" שאל אותי... ידעתי שהוא לא רוצה שאני אענה לו וזה רק בגלל שהוא יודע שכלום לא חדש, כלום, תמיד אותו מקום, אותם קירות לבנים, אותם רופאים...
רק אדם ג'ק ומרדית מענינים אותי.
מרדית נכנסה, לידה עמד ילד מוכר, לא ידעתי מאיפה, הוא הסתכל עליי מוזר עם חיוך כזה מאוזן לאוזן...
גבוה, חתיך... שיער שחור וארוך.. עניים כחולות כמו שיש למרדית, יפות כאלה, כל כך כחולות שלפעמים אפשר לחשוב שלטבוע בהם זה כיף... כל כך יפות! יש לו אף קטן וחמוד.. אני יודעת למה הוא יצא ככה, גם מרדית יפה, יפה מאוד! עגיל בגבה.. אני לא אוהבת עגילים לפחות מאז שהגעתי לכאן.. אבל יש לי עגילים.. לפחות חורים (כי הורדתי את העגילים כשהחלטתי שזה לא יפה...).
כשראה את אדם החיוך נמחק מפניו "אתה?" לחש. מרדית הסתכלה על אחיה מוזר...
"זה ג'ורג'" אמרה בחיוך "הוא עשה לי שלום עם היד והתיישב לידי, היה לו חיוך מקסים והשפתיים שלו היו בהירות ויפות.. כאלה שבא לך לנשק גם אם אתה לא אוהב את הבן אדם.
היא יפה... עשו לה פרצוף יפה... שיער חלק וג'ינג'י.. מקורי.
וואו.. איזה עניים! רק פעם אחת ראיתי עניים ירוקות כאלה..וואו.
העניים האלה... כל כך מוכרות! ומה אדם עושה פה? הוא לא היה אמור להיות בפריז עכשיו?
ג'ורג' התיישב לידי.
"היי אני ג'ורג'" אמר לה בחיוך "היי אדם!"
ג'ורג'... ג'ורג'... למה הוא זכור לי? למה אני חושבת שאני מכירה אותו?!?!
"מאיפה אתה מכיר את אדם?" שאלנו אני ומרדית באותו הזמן
"הוא לומד בשכבה שלי!"
"באמת?" שאלתי
"כן..." אדם ענה "אני אסביר לך אחר כך..."
"היי! אני איה" אמרתי בחיוך... איזה מתוק הוא נראה!!!
דיברנו על הכל, הכל! הוא היה כל כך נחמד.. כל כך מצחיק!
היא הייתה מושלמת.. כל כך חמודה... איזה אופטימית ומצחיקה היא!
"אני מחפש את אדם" שמעתי קול מאחוריי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת =]