ח אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ.  ט אִם-חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם-דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז.  י אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת; אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.( שיר השירים פרק ח)

"לך, יא הומו!"... ביטוי חינני ומוכר זה נפוץ למדי בקרב שכבות רבות בארצנו. ניתן לשמוע אותו מפי יושבי אזורים מסוימים באצטדיון טדי, הגוערים בשחקן שכשל, כמו גם מפי אנשי סיירות מובחרות, הטופחים בחיבה על שכם רעם המשתחרר שהחליט לנסוע לטייל בסקוטלנד במקום בצ'אד התיכונה. לעתים יומר הכינוי החד-מיני במילת-תיאור משוכללת יותר, כמו "קוקסינל", שלא לומר "אוכל בתחת מערבים ג'ינג'יים". המשותף לכל הכינויים הוא שכולם מעלים בדמיון את דמות ההומו "הטיפוסי": נשי, עדין, בעל תנועות מעוגלות וגוון-קול מאנפף.

קוראיו המתמידים של "המדריך למטייל" יודעים כבר כי, בניגוד לאמונה הרווחת, ישנם גם סוגים אחרים של הומואים: למשל הדובים, להם כבר הוקדש פוסט נפרד. הקהילה ההומואית כוללת עוד סוגי טיפוסים, כמו חובבי העור הקשוחים, ה"בננה בויז" היאפים, השרירנים הנרקיסיסטיים, ועוד כהנה וכהנה – לכולם יוקדשו פרקים עתידיים בבלוגי. אולם בפוסט זה בחרתי להתמקד דווקא בדמות ההומו ה"קלאסי" שתוארה לעיל. זוהי למשל דמותו של מיסטר האמפריז מהסיטקום הבריטי האלמותי "מישהו מטפל בך". ואם תרצו משהו שהוא קצת יותר "משלנו", זו גם דמותו של הדוקטור למחול ליכטיג-בר-זוהר, אותו שיחק בכישרון רב שייקה מהגששים ("אני ביקשתי ירוק בהיר ואתה עשית כחול כהההההההה!").

ההומואים ה"קלאסיים" מכונים בז'רגון העברי העכשווי "אוחצ'ות". "אוחצ'י" פירושו פשוט "אחותי" בניב כזה או אחר של השפה הערבית, ואכן רבות מן האוחצ'ות גם קוראות זו לזו "אחותי!" באותו אינפוף אופייני. מונח נוסף המשמש לתיאור בני אותה קבוצה הוא "קוקיצות". כפי שגילה לי לאחרונה ידידי הטוב א',  פירוש המילה "קוקיצה" הוא פשוט "נערה" ביוונית. גם בלע"ז נטבעו מינוחים מיוחדים המתייחסים לדמות ההומו ה"טיפוסי" – הידוע מכולם הוא המונח האנגלי Queen.

האוחצ'ות מסתובבות בדרך כלל בלהקות קולניות למדי, וקשה לפספס אותן. רובן רזות, לבושות בקפידה במכנסיים נמוכי גזרה ובחולצות (או גופיות) ססגוניות, הנראות כאילו ניתן לפשוט אותן רק בעזרת סכין יפני. לעתים רבות הן עדויות מגוון תכשיטים "בעלי נוכחות", ושיערן עשוי בקפידה, וצבוע על פי-רוב בגוונים משובבי נפש. בפגוש אחות את אחותה ייפלו מיד בנשיקות, אישה על צוואר רעותה, וימלאו את האוויר בצווחות גיל שלוחות רסן.

לאוחצ'ות גם "שפה" משלהן. אחד הביטויים הנפוצים אצלן הוא "אחותי, כואב לי הכוס!" – ביטוי שנועד להביע מסכנות כללית, המשולבת במורת-רוח רגעית. ישנם גם ביטויים מחתרתיים יותר, שלעתים יוכל להבינן רק יודע ח"ן. בזמנו התפרסם במגזין "הזמן הוורוד", נוחו עדן, מעין שיחון שהתקרא "מילון אבן-שושנה לנערות המועדונים". שיחון זה תועד גם על ידי רוביק רוזנטל באסופת המאמרים שלו "הזירה הלשונית". להלן מספר מלים וביטויים מתוכו:

• "עגלת" במשקל "דבשת" היא כרס. "אחותי, העגלת חוגגת", תאמר קוקיצה אחת לרעותה בסופה של אורחה דשנה. משקל זה חביב על האחיות, ואחראי למונחים נוספים כמו למשל "שררת" (שרירים) ו"צנמת" (אחות רזה למהדרין).
  
• "סטוראט" במשקל "כובע" הם סטרייטים. גם זהו משקל יצרני, ולפיו נגזרו מילים כמו "מושקף" (משקפיים) ו"סומפט" (סימפטי).
  
• "גוש" היא אחות שמנה (חטא בל יכופר!). במסגרת כינויים בני זמננו לזמרות מפורסמות הוצמד למשל לחנה גור, כוכבת נולדת מן העונה השנייה, השם המחמיא "חנה גוש". עם זאת, ברור כי הכינוי דבק בה לא רק על שום גזרתה, אלא גם בשל הדמיון המצלולי לשמה המקורי (והשווה גם לכינויים אחרים של זמרות מפורסמות, כמו "הכי-נוח מיני", "ירדנה בזזי", ואפילו "פיתה" הנמוך).
  
• "יו, כמה את נואמת!" היא דרך עדינה להפסיק את שטף הדיבור הבלתי נשלט, ששופע מפיה של אחת האחיות.
  
• "בוד-הולדר" הם פשוט תחתונים .
  
• ולקינוח – "טומבאלאנז'", על שם השיר הצרפתי הידוע, מציין התמסדות ("איפה נעלמה זאתי?", "אל תשאלי, מצאה בעל וחיה בטומבאלאנז' סוף הדרך").

בעבר נראה היה כי האחיות מהוות חלק ניכר מהקהילה ההומוסקסואלית. כיום עושה רושם כי זהו אך זרם מסוים, ולא בהכרח המיינסטרים. התיאוריה הפרטית שלי גורסת כי בתקופות החשוכות בהן הסתתרו רבים מההומואים בארון, יכלו ה"גבריים" להתחבא ביתר קלות, בעוד ה"נשיים" היו חשופים לעין-כל. ואילו כיום, כשרבים מההומואים מרגישים יותר בנוח לצאת מהארון, מסתבר כי העדינים ובעלי התנועות המוחצנות אינם בהכרח הרוב.

מצד שני, שמעתי כבר גם תיאוריה אחרת, לפיה ההומואים בימינו מדכאים את הצד ה"נשי" שלהם דווקא כדי להראות לציבור שהם "ככל האדם". אחד מהאנשים שפגשתי דרך "אטרף" טען במפגיע כי בכל הומו יש אישה שמחכה לצאת, וצריך להוציאה לחופשי. נפגשתי איתו כמה פעמים, ובכל פעם ניסה לשכנע אותי לעדן את תנועותיי ולאנפף בקולי, כדי לחוש "משוחרר". לשמחתי (ואולי לצערי?) לא הייתי תלמיד שקדן, ובמהרה נפרדו דרכינו ונגאלתי מהמטלה המביכה.

מי שבוחן את הקהילה ההומואית בארץ כיום, מרגיש שהאוחצ'ות הן סקטור דחוי במיוחד. כולם מחפשים "גבריים בלבד", בלי שמץ מניירות, מבטא הומואי או תנועות נפנוף מעוגלות. אני מודה שגם אני נגוע בתחושות אלה. ועם זאת, אילולי האוחצ'ות ופועלן במשך השנים, לא היינו יכולים להגיע למקום בו ההומואים נמצאים כיום. אז לכבודן, קוראים יקרים, הניפו כוס בוז'ולה חדש, ושאגו-נא בקול מאנפף, לתפארת אוחצ'יית ישראל: "אחותי, כואב לי הכוס!".

אחות לנו קטנה -

ויש לה, יש לה, יש לה!

וכל אחד בכפר,

רוצה לראות מה יש לה.

על כן, יומם וליל

נשמור כאן על פיתחה -

שאיש לא יחלל את כבוד המשפחה.

ביום אחד ראינו את בנו של המוכתר

מציץ באחותנו, מציץ ולא נרגע,

ראינו שזה ככה ובלי לומר דבר -

אחד הוציא לו עין, שני ידו שבר,

וכמו שהוא הציץ - כך הוא נפגע...

אחות לנו קטנה...

לפני זמן מה הרגשנו פתאום איך המוכתר

מקשיב אל אחותנו, אל סלסולי קולה,

ראינו שזה ככה, ובלי לומר דבר -

אחד סתם לו אוזן, שני ידו שבר,

וכך מאהבה האיש חלה...

אחות לנו קטנה...

אז יום אחד הגיע אביו של המוכתר,

נגע בה ואלפיים לירות הוא שילם

ראינו שזה ככה ובלי לומר דבר

אחד ספר הכסף, שני ידה מסר

וכבוד המשפחה נישאר שלם!

אחות לנו קטנה...

מילים: חיים חפר

לחן: סשה ארגוב

ביצוע: רבקה מיכאלי