עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד  (בראשית ב', כ"ד)

את ק' הכרתי בשידוך, כחודש לאחר יום הולדתי הארבעים. ק' היה הדובדבן על קצפת חגיגות היומולדת, שהחלו במסיבת ענק בלתי נשכחת והמשיכו בשבועיים של חופשה חלומית בפרובנס. עם שובי ממחוזות הצפרדעונים לארה"ק התקשר אלי ק', ומניה וביה קבענו להיפגש בבית קפה בנווה-צדק. מבית הקפה המשכנו לבר, מהבר אלי הביתה, ובבוקר התעוררתי כש-ק' החמוד נוחר בשלווה על הכרית שלידי. פוטו-פרג' ממש.

בימים שלאחר מכן היינו פשוט בלתי ניתנים להפרדה. ק' ישן אצלי מדי לילה, ומתישהו העביר גם כמה בגדים, מברשת שיניים וכלי גילוח. בבקרים הכנו ביחד ארוחת בוקר, ומיהרנו איש איש לעבודתו, ובמשך יום העבודה החלפנו בינינו לפחות שלוש שיחות טלפון וחמישה אי-מיילים. בערבים עסקנו בקדחתנות בייצור מהיר של חיים משותפים: הכרנו זה לזה את חברינו, יצאנו ביחד למסעדות, בתי-קפה והופעות מחול, ולסיום התכרבלנו ביחד על הספה בסלון מול הטלוויזיה, כבקיאים ורגילים.

במבט לאחור אני מופתע לגלות כי תוך כשבוע בלבד הצגתי בגאווה את ק' לכל חבריי הטובים. כך ישבנו עם רמ"מ ואש"ג בקפה נואר, מתענגים על ארוחת הבוקר המפורסמת (והבלתי אכילה בעליל) שלהם. כך התארחנו לארוחת ערב אצל ל', חברתה של ל', עם שתיהן ועם חברות נוספות (שלא כולן קרויות ל'). כך היטבנו את ליבנו על שולחנה של א"ב, הארכיטקטית הבשלנית, במוס הטונה האלוהי שהיא רוקחת. וכך גם יצאנו אנגז'ה למסיבת יום ההולדת של עמיתתי לעבודה ע"מ, שנערכה ב"בראסרי" (הו, מקום משוקץ – מי ייתן ויימחה בקרוב מעל פני האדמה, יחד עם millefeuille-החטאים שלו!).

במקביל הכיר לי ק' את ס', חברתו הטובה שהיא מורה לטנגו, במעמד הזוי-משהו בו חגגה עם חברי החוג שלה את סיומה של שנת לימודים. הוא נטל אותי עימו גם לפגש-עמיתים בבית יפהפה בגדרה, עמוס חפצי אומנות, אנשי אומנות, פלירטוטים סמויים ועקיצות גלויות. לתפארת המליצה הפגיש אותי ק' פעמיים עם חבריו מ' ו-ע', זוג ידוע בקהילה ההומואית של תל-אביב: פעם אחת בבית-קפה, ופעם נוספת בחגיגת שבועות המסורתית שנערכה בביתם. הבית המטופח התמלא בהומונים לוחכי עוגות גבינה, ואני הסתובבתי בינותם בחזה מתוח, ידי בידו של ק', כולי גאה, מאושר ושמח.

ועם זאת, ככל שזרמו הימים, החלה מועקה כבדה להיערם לה אט-אט במבואות סרעפתי. לא עבר זמן רב, ותחושת אי-הנוחות התעצמה לה, וכאילו קיבלה חיים משלה. עם הגיעו של אי-מייל אוהב מ-ק' לא חשתי עוד צביטה של געגוע, אלא לחץ לא-מוסבר. ולעתים, כשנשא הטלפון הנייד את קולו בשיר, וראיתי כי ק' הוא המתקשר, העדפתי שלא לענות. גם במיטה מיאנתי לשתף פעולה עם ק', שלא הבין מה קרה לברנש המאוהב שחלק עימו את יצועו אך לפני יומיים. הבעיה הייתה שגם אני לא הבנתי מה קורה לי.

חלפו עוד כמה ימים, ו-ק' ראה כי רע. הוא ארז את חפציו בשקט, ואמר כי הוא שב לדירתו, וכי הוא ממתין לשמוע ממני לכשאתעשת. באותו לילה ישנתי באלכסון על המיטה הזוגית, והרגשתי כמי שסלע נגול מעל ליבו. עברו להם, כמאמר הגבסו, יום ועוד יומיים, וזכרו של ק' כמו דהה ונמוג מלבי. אם לא היה מתקשר, ייתכן והייתי מדחיק אותו אל תיבת הזיכרונות ללא שוב. אבל ק', בצדק רב, חיכה שאתקשר, שאקרא לו לחזור – או לפחות שאספק הסבר כלשהו. משבושש טלפוני להגיע, התקשר הוא אלי והציע שניפגש.

נפגשנו ב"סוזאנה". שתינו קפה. אמרתי לו הכול. ישר מהבטן. שאני לא מבין מה קרה לי. שכנראה לא הייתי ערוך לאינטנסיביות הזו. שהיה לי קשה להתמודד עם התכווצות החלל הפרטי שלי. נדמה לי שאפילו שחררתי לאוויר את הקלישאה המרוטה על כך שזה לא הוא, זה אני. ק' הנהן, חייך בעצב, אמר שהוא מבין. אפילו ברגע הנאלח ההוא, המשיך ק' להיות מקסים כתמיד.

מאז לא ראיתיו עוד. אין לי מושג אם הוא כאן, שם, או במקום אחר. לפעמים אני חושב עליו, ומשהו בי מתכווץ. בחיים, בדרך כלל אני מנסה להיות "בסדר", עד כמה שאפשר. לפעמים אני עצמי "אוכל אותה" מאנשים לא נחמדים. אבל בפעם הספציפית ההיא, פשוט יצאתי מניאק. מניאק אמיתי. ואין לי, פשוט אין לי, מה לומר להגנתי.

Por la blanda arena que lame el mar

Su pequeña huella no vuelve más

Y un sendero solo de pena y silencio llegó

Hasta el agua profunda

Y un sendero solo de penas puras llegó

Hasta la espuma

Sabe Dios que angustia te acompañó

Qué dolores viejos calló tu voz

Para recostarte arrullada en el canto

De las caracolas marinas

La canción que canta en el fondo oscuro del mar

La caracola

Te vas Alfonsina con tu soledad

Qué poemas nuevos fuiste a buscar

Y una voz antigua de viento y de mar

Te requiebra el alma

Y la está llamando

Y te vas, hacia allá como en sueños

Dormida Alfonsina, vestida de mar

Cinco sirenitas te llevarán

Por caminos de algas y de coral

Y fosforescentes caballos marinos harán

Una ronda a tu lado

Y los habitantes del agua van a nadar pronto a tu lado

Bájame la lámpara un poco más

Déjame que duerma, nodriza en paz

Y si llama él no le digas que estoy

Dile que Alfonsina no vuelve

Y si llama él no le digas nunca que estoy

Di que me he ido

Te vas Alfonsina con tu soledad

Qué poemas nuevos fuiste a buscar

Y una voz antigua de viento y de mar

Te requiebra el alma

Y la está llamando

Y te vas, hacia allá como en sueños

Dormida Alfonsina, vestida de mar

Alfonsina y el Mar

De Ariel Ramirez y Felix Luna