חברי הטוב ג', אף הוא מובטל ממש כמוני. שעל כן הקמנו קבוצת תמיכה דו-ראשית, במסגרתה אנו מתיישבים על ספסל, ונאנחים זה אל-מול זה כצמד ישישים רעי-מזג. כל אחד מאיתו צובר במהלך שבוע ימים טיפות ונטיפים של מרירות אל תוך שק דמעות מיוחד, ובהיפגשנו אנו מרוקנים את השקיקים זה על זה ובסביבתנו הקרובה. וכך קמלים עלי השיח לידו התיישבנו, ודרורים עמלניים שעסקו לא הרחק בליקוט שאריות מתהפכים ללא שהות על גבם, ורגליהם הקטנות מתעוותות באוויר, ואז נדמות לנצח. היי, אתה שם, עם הגלימה והחרמש – מאחורייך!

אתרע מזלו של ג', והוא אינו גר בתל-אביב הברוכה אלא באחד מפרברי השינה שלה, שם הוא מגדל לתפארת המליצה אשת-חייל, תלת ילדים, ואף כלב. פרבר ירוק מנשוא הוא אותו המקום, ושקט ונעים עד מאוד, והריהו כמלכודת-מוות לידידי זה. בתל-אביב יכול לו המובטל להתנחם לכל הפחות בבתי קפה, שדרות מוריקות, ותחבורה ציבורית זריזה ונוחה. ומה שם, בארץ הפרברים? לא זה, ולא זה, ולא זה. ומכיוון שכבר החזיר ג' את רכב הליסינג שלו למעסיקו האחרון, ממש כמוני, הרי שבבואו לפגשני על ספסל ציבורי ליד ביתי הוא נע במסלול סבוך עד מאוד. ראשית ילך ברגל בתוך הפרבר לאוטובוס פנימי, ואיתו הוא מגיע לאוטובוס בינעירוני, וזה מביא אותו לתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב – מקום קסום בפני עצמו שיש מן הסתם להקדיש לו פוסט נפרד – ומשם באוטובוס נוסף הוא מגיע עד ליד ביתי. ולפיכך אל תופתעו אם אציין שבהגיעו אלי מכורכמים פניו עד מאוד – ובצדק רב. על נפלאות התחבורה הציבורית הן סיפרתי כבר בפוסט קודם, וגם בה אוכל עוד לספר נכבדות.

כיוון שהגיע ג', פונים אנו השניים לטייל ברחובה של עיר, ולספר זה לזה עד כמה שפר גורלנו עלינו מאז נפגשנו לאחרונה. "אני", מתרברב ג', "הייתי בשלושה ראיונות עבודה ולא טרחו בכלל לחזור אלי". "ואילו אני", סח לו אנוכי, "הייתי שמח אם בכלל היו מזמינים אותי לראיון עבודה אחד". אנו מספרים זה לזה סיפורי בדים, ומפליגים בגוזמאות, ובה בעת נהנים מן העיר הגדולה הנפרשת לפנינו, וממזג האוויר האביבי בו היא שרויה גם בדצמבר חורפי-לכאורה זה, שבו אנו מצויים. וכך שזפנו עינינו בתערוכת צילומים ישנים המוצגת בדיוטתו התחתונה של מגדל שלום (מומלץ!), ודילגנו בין חנויות אריגים מאובקות ברחוב נחלת-בנימין, שכל אחת מהן שרויה בבניין יפה ממשנהו (מומלץ!), ואף סיירנו במדרחוב נווה-שאנן, מרכזה התוסס של ארץ הזרים המקומית (מומלץ מאוד!).

עת בא זמנה של פת הצהריים, נזכרתי פתאום בהמלצה שהופיעה בגיליונו האחרון של מגזין טיימאאוט, אודות מסעדה סודנית (לא פחות!) הנמצאת בקצה המדרחוב הזה עצמו. העיתונאי של טיימאאוט התפעל ממנה עד מאוד, ונתן לה ארבעה כוכבים תמימים, ובעיקר ציין את מחיריה המתונים, היאים לכיסו של כל דורש עבודה באשר הוא. לרגע התלבטנו אם אכן אל אותו המקום נשים פעמינו – ודאי מלא הוא מבוקר עד ליל בצפונבונים כמונו ממש, שקראו גם הם את אותה הכתבה עצמה וגודשים כעת את בית-המאכל לזוועת המקומיים. אך לבסוף לא יכולנו להתגבר על החשק לאקזוטיקה שאחז בנו – ועל כן פסענו לשם ממש, וקיווינו לטוב.

ראשית חכמה נדרשנו לאתר את המסעדה עצמה. על פי הכתבה בטיימאאוט המסעדה ממוקמת ברחוב סלומון ארבע. אלא מאי – שעל פני בתים מספר שתיים וארבע מתפרשת לתפארה שווארמה ראש העיר הידועה לתהילה. במספר שש יש חנות מהוהה בסגנון עדות הכול-בדולר, ובמספר שמונה יש בית קפה עגמומי. אחריו בסטה לא ברורה, ואז פיצוציה מטונפת... אנחנו חוזרים אחורה ומציצים בכובד ראש לתוך כל חדר מדרגות, שמא הוא מחביא מאחוריו בית מאכל אפריקני רב רושם. אחרי עוד שני סיבובים אני אומר לחברי שזה חייב להיות בית הקפה ההוא. למרות מחאותיו הרפות אני גורר אותו פנימה. בינגו!

בחלל המקום מוצבים כשמונה שולחנות כתר-פלסטיק, ועליהן שעווניות אחידות בדוגמת ציפורי שיר ססגונית ועליזה. ספק פשפש ספק אשנב באחד הקירות מוביל אל המטבח, שם מונחים סירים מעלי-אד על מגוון של גזיות ופתיליות. שני מקלטי טלוויזיה מיושנים משדרים ערוצי לווין בשפות לא מזוהות, ובמקום כולו אין חיוור-פנים אחד מלבדנו. אנחנו מתיישבים בחשש לאחד השולחנות, ומייד ניגש אלינו מקומי חייכן ומאיר פנים, ובעברית בסיסית שואל למבוקשנו. ג' מנסה לברר מה יש היום, ולבסוף אנחנו נכנעים ומבקשים שיביא קצת מכל דבר, ושני דייאט-קולה.

נשענים אנו לאחור ומביטים סביב. המסעדה מאוכלסת בצפיפות, ובין הנוכחים אין ולו אישה אחת, למעט מלצרית צעירה וחמורת סבר המכבדת את המפות במטלית לחה. הסועדים לועסים את מזונם בשתיקה ומדי פעם מחליפים ביניהם דברים בקול נמוך. ערוצי הטלוויזיה מנגנים מוזיקה לא-מוכרת, בצבעי כתום-פוספור של מכשירים משנות השמונים. והנה מתחיל המזון להגיע.

צלחת של נתחי בשר כהים מונחת על השולחן. אין בצלחת דבר זולתם, אף לא רוטב, ובכל זאת הם טעימים למדי. כמו הגולש של סבתא, מציין ג'. ואילו אני מחשב את כמות השמן שהוקדשה להכנתם וכמעט מתפלץ. והנה עוד צלחת של מאכל בשרי, כתמתם משהו וחלקלק למראה. אנו שואלים את המלצר לטיבו והוא בתגובה מצביע על בטנו. ככל הנראה מדובר בבשר קיבה, כמקובל אצל אוכלי השקמבה-צ'ורבה. טעם המאכל מזכיר את זה של ה"ביז" התימני, העשוי מבשר עטינים. לא ממש להיט.

משחה אפרפרה מגיעה בצלחת נוספת, ועליה בזוקים פירורים לבנים. זו מחית פול, והעיטור הוא של שבבי גבינה (בולגרית?). הטעם בהחלט מוכר, ואף טעים למדי. לידה צלחת כתומה נוספת של משהו שנראה כמו חצילים, עם עוד כל מיני דברים (אגוזים?). יש גם צלחת בגוונים אדמדמים של ממרח כלשהו, שיש בו פיסות בשר (עוף?) ועוד רכיבים לא מזוהים. ואת הכול מלווה קערה של מעין פיתות ספוגיות לבנות ודקות מאוד, כנראה ממשפחת הלחוח והאינג'רה.

ביקשנו סלט ירקות וקיבלנו צלחת של עגבנייה, מלפפון, פלפל ובצל חתוכים גס. ג' נוגס בפלפל ומיד מסתלסל עשן מנחיריו והוא לועס מן הפיתה ולוגם מן המשקה התוסס והמתקתק בניסיון להעביר את רוע הגזירה. אנחנו ממשיכים לאכול, והאוכל בסך הכול טעים וממלא, אבל האמת – לא משהו שגורם לך לרצות לחזור לשם שוב ושוב.

השארנו לא מעט מזון מאחורינו – בעצם בהחלט שבענו, ואפילו חשנו מנומנמים למדי. ניגשנו אל הקופה הרושמת המיושנת שבמרכז המסעדה, וכששאלנו כמה לשלם אמר האיש – חמישים. הושטנו, כל אחד מאיתנו, שטר סגול – והוא חייך בשיניים צחורות והסביר שחמישים זה לשנינו. ומן הסתם רוב הכסף הלך על הדייאט-קולה. אין מה לומר – עסקה משתלמת לחלוטין.

יצאנו אל הרחוב הסואן, בין רוכלי הסדקית, דוכני המוסיקה, והעוברים-ושבים שממהרים לא-ברור-לאן, ובידיהם שקיות פלסטיק עתיקות למראה. השמש הציצה בנעימות בין עננים קלים ולבנים, ובאוויר עמדה חמימות טובה של סתיו ישראלי. בדוכן סמוך רכשנו פירות יבשים לקינוח סעודה, ופסענו במדרחוב של נווה-שאנן, משתאים אל המראות הלא מוכרים, שכאילו נלקחו מעולם שונה בתכלית. בדרך עברנו קיטון של אוכל סיני עם כתוביות על טהרת השפה המלוכסנת, ובלי לומר מילה הסכמנו בינינו: לכאן נשים פעמינו בגיחה הבאה שנעשה אל אותה ארץ אחרת, השוכנת ממש פה בקרבנו.