אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו, ויותר מהכול- בצרור החפצים שהוא נושא עמו. לנשים יש תיק אלגנטי, אופנתי ומדליק, וכולו מלא וגדוש בדברים שונים ומשונים. זוכרים את מרי פופינס, ששלפה מתיק המסע שלה מנורה עומדת, על קרבה וכרעיה, בלי למצמץ? אז ככה בדיוק. ואילו הגברים – טוב, עד עצם היום הזה לא נמצא להם פתרון של ממש. יש כאלה שמסתובבים עם איזשהו תיק, נניח תיק עסקים מהודר, או תיק מעצבים מנקר-עין, או סתם תיק צעיר ומגניב. אחרים מאמצים להם פתרונות יותר רדיקאליים כמו פאוצ' (אוקיי, אולי כאן קצת נסחפתי). ורבים – וגם אני ביניהם – פשוט מחזיקים את שלל חפציהם ביד, או תוחבים אותם לכיסי המעיל או המכנסיים, ומקווים לטוב.

פתרון זה האחרון יכול להתאים כל עוד כמות החפצים אינה עולה על סך מסוים. התמזל מזלם של הגברים, ובשונה מהנשים הם אינם נושאים עמם שלל תמרוקים ועזרים קוסמטיים והיגייניים, ובדרך כלל יוכלו להסתפק בשילוש הקדוש: ארנק, מפתחות, וטלפון. שלושת אלה עדיין יכולים בדוחק מה להידחס אל כף היד או אל עומק הכיס. אבל עם התפתחות הטכנולוגיה מתחוללת לעתים התפתחות גם בחזית החפציבה. וכבר ראיתי גברבר כזה או אחר מסתובב בעולם כשעימו צרור מפתחות כרסתני, כמה ארנקים (לשטרות, למטבעות, לכרטיסי אשראי, לכסף זר) – וכמובן מגוון מכשירים אלקטרוניים לסוגיהם השונים: הטלפון האמריקאי מהעבודה, הטלפון הישראלי מהעבודה, הטלפון הפרטי (קו אדום מטכ"לי לשימוש האישה והילדים בלבד) – ועד מהרה תופחים כך הכיסים כאילו מילאו אותם באגוזים.

ולמה בכלל עלה בראשי נושא צדדי שכזה? ובכן, לא הייתי מקדיש לכך כל מחשבה, אלמלא עברתי בעצמי לאחרונה מהפך בתחום החפצולוגי. מהפך שקשור כמובן קשר ישיר למעברי מגדר מועסק לגדר מובטל, מאיגרא של עבודה-סביב-השעון לבירא של חופש-בלי-דאגות.

למה כוונתי? מייד אפרט. אבל לפני שאתחיל, ברצוני לציין רק עוד דבר מה. כדי לתת לפוסט משנה תוקף, החלטתי לחרוג הפעם ממנהגי וללוות את מילותיי בתמונות. והריני מתנצל מראש על האיכות – אלה הן תמונות שצילמתי במצלמה האינטרנטית שצמודה ללפטופ הזקן שלי, ואיכותן מגורענת כדבעי.

פריט ראשון: ארנק

מוצג אל"ף מטעם ההגנה הוא חריטי הדל, בו אני אורז את כספי יחד עם כמה כרטיסים ותעודות. עיניכם הרואות: מדובר בארנק בלוי ומהוה, קמוט וקרוע, לא תואר לו ולא הדר. ואיה הארנק הנוצץ אותו נהגתי לקחת עמי לפגישות עסקים בטרקלינים מפוארים? ובכן, זה הארנק הוטמן בתחתיתה של אחת ממגירות ארוני, ולא נודע כי בא אל קרבה. וכל זאת למה? במה חטא אותו ארנק מפואר מעור יען הינדוסטאני? חטאו, חד היה: לא היה בו כיס לכסף קטן.

באותם ימים רחוקים, עת שריתי עם רוזנים ושועים, לא היה לי כל בצע בכסף קטן. חבריי הטובים זוכרים איך הייתי קם מעימם, בשבתם באיזו מסעדה ("צריך ללכת לישון – מחר קמים מוקדם לעבודה"), ומשאיר על השולחן כמה שטרות בלי לצפות לעודף. ואם היה מגיע עודף – חלילה במטבעות – הייתי משאיר את כולו בתור טיפ למלצרית, אפילו אם היה מדובר בגודזילה מכורכמת שבינה לבין שירות נאות אין כל קשר. כשאתה מרוויח הרבה כסף ואין לך יותר מדי זמן לבזבז אותו, לבך נהיה גס בפיסות מתכת שכל יעודן, כך נדמה, רק להכביד על כיסייך.

ואילו היום – דין פרוטה כדין מאה. ואני מלקט בשקדנות כל מטבע ומטבע מצלוחית העודף, ומשאיר שם עשרה אחוז בדיוק (ואם צריך – מעגל כלפי מטה, למגינת לב המלצרים). שהרי כל שקל חשוב, וכל חצי שקל משלים בדיוק לסכום הנדרש במונית השירות ("אחי, תעביר קדימה לנהג!"), וכל עשר אגורות יכולות להתגלות כשימושיות כשרוכשים חצי קילו גויאבות בשוק.

(טוב, על מי אני עובד. אמנם במונית שירות כבר נסעתי, כשהוזמנתי לארוחת ערב-שבת אצל ל' ו-ד' ברמת-פולג. אולם לשוק עוד טרם יצא לי לגרור את עצמי, ועל מטבעות של עשר אגורות אני עדיין מביט בחשדנות, כבוחן אם תרומתן לחיי שווה את עודף המשקל שלהן בכיסי. אבל תנו לי עוד כמה חודשים של אבטלה – וגם ירקנים של יום שישי אחרי הצהריים בשוק הכרמל, שלא לדבר על מטבעות של חמש אגורות, ודאי יהפכו לחבריי הטובים).

לפני סיום הדיון בארנק, הרי לכם הצצה חטופה אל תוך-תוכו של הנ"ל:

בתחתית התמונה ניתן לזהות את אותו כיס משוכלל שהוזכר לעיל, המיועד לכסף קטן. ואילו בחלק העליון, מצד ימין, תוכלו לראות – מישהו מנחש? – יופי, נחמה, תשובה מדויקת להפליא! זהו קצהו העליון של כרטיס חופשי חודשי של "דן" לעיר תל-אביב לכל חודש דצמבר. כמות שנאמר – דצמבר חודש מקוטר.

פריט שני: טלפון סלולארי

יעלה ויבוא מוצג בי"ת, טלפון סלולארי מדגם נוקיה אַיי-חמישים-ומשהו (?), כזה שהיה נפוץ באזורנו בימי שפוט השופטים, ושרידים ארכיאולוגיים של שכמותו נתגלו בחפירות תל קסילה שברמת-אביב. לא מדובר כאן על דור שלישי וחצי לשואה, ואף אין זה אייפון נחשק. אין לו אפילו מקלדת, וכל החפץ לסמס בעזרתו נעזר בשיטת הלחיצה הכפולה והמשולשת למשלוח מסרונים מרגשים, לאמור: "נשמה, איעה נפבשימ?". זהו מכשיר שעל הסים שלו יש מקום למאה ומשהו קונטקטים וזהו, וגם עליהם יש מגבלת תווים (מכירים את הרמטכ"ל גבי אשכנ?). וגם, לוח המקשים שלו כבר מגורד כולו, והוא זוהר בחושך ממש כמו חפרפרת בעמקי מחילתה.

והבלקברי שלי? מה היה עליו? לאן נעלם אותו מכשיר אלגנטי שנהגתי לשלוף אגב אורחא מנרתיק העור המהודר שלו? איפה הטלפון שידע להביא לי בדנדון, ובהבהק של נורית צהובה, את המייל הכי לא חשוב בעולם גם באמצע הלילה? היכן המכשיר שהקונטקטים שלו הסתנכרנו אוטומטית לאאוטלוק וכך יכולתי להתקשר בטעות ללקוח ממורמר בשבת בבוקר? ובכן, מכשיר הפלאים ההוא הושב אל בוראו, הוא הוא אותו מעסיק-לשעבר מארצות הינקים, יחד עם השרביט, הכתר, הגלימה ושאר סממני המלוכה –  ואחריתו לא נודעה. ברוך דיין אמת.

לסיכום הדיון בטלפון הנייד, אציין עוד פרט מרתק. לראשונה מאז הומצא מכשיר מופלא זה, מוצא אני את עצמי נדרש לשלם במו-כיסי את חשבוני הסלולארי. נכון מוזר? שלא לומר משונה? שהרי שנים רבות אני מדבר חופשי-על-הבר על חשבון העבודה בלי לחשוב פעמיים, ואם צריך פתאום להתקשר לקליפורניה או ללונדון, לא המחיר הוא שיעצור מבעדי! למעשה עד לאחרונה אפילו לא ידעתי אם החשבון החודשי שלי הוא בגובה מאה, מאתיים או אלף שקלים, שכן הוא שולם ישירות מהעבודה ומעולם אפילו לא עבר דרכי. אבל עכשיו אני חושב פעמיים לפני כל סימוס, ובכלל מעדיף לדבר עם חברים במסנג'ר או בסקייפ. דרך אגב, שיהיה לכם ברור שבעזרת כישורי המו"מ השועליים והמשופשפים שלי גם הצלחתי לארגן לעצמי את התעריף הסלולארי הגבוה במדינה ("לא, אורטל, אני לא יכול להתחייב על מכשיר דור רביעי לחמש שנים. כן, אני מבין שלא אוכל לקבל את חבילת ההטבות המפנקת במסלול חבל-על-הזמן-ממזמן-ויאללה-בלאגן. מה לעשות").

פריט שלישי: צרור מפתחות

עד אחרון מטעם התביעה הרי הוא צרור המפתחות שלי. עיניכם הראות – יש בו רק שלושה מפתחות: מפתח דלת הדירה, מפתח דלת הבניין, ומפתח קטון לתיבת הדואר. פעם-פעם, בימים רחוקים-רחוקים, היה לי במחלקה הזו וואחאד צרור. כזה שלוקח בלי למצמץ כל סוהר בכלא שאטה. מה לא היה שם? מפתח לסטרטר של האוטו, וגם שלט כזה שעושה ביפ-ביפ-ביפ לדלת של האוטו, וצרורון מפתחות למשרד, והשלט לאזעקה של הבית (רבאק, מי צריך היום אזעקה לבית כשאני מבלה בו כל היום). ואפילו מפתח למזוודת-הנסיעות שלי החזקתי תדיר באותו הצרור, שכן לא היה כל טעם לטמון אותו במגירה כשנהגתי לנסוע לעתים כה תכופות. נדמה לי שהייתה שם גם איזו חמסה, וכל הכבודה הנ"ל היתה מחוברת למחזיק-מפתחות מעוצב שנרכש פעם במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק. אבל באמת שאין טעם להיסחב עם המחזיק-מפתחות הבונגילה הזה רק בשביל שלושה מפתחות.

ובכן, לסיכומו של עניין – אני נושא עמי כיום את צער הערכה, הלא הוא המכלול התקני למובטל. ערכה זו גם מתאימה כשתי טיפות מים לתלבושתי בימים אלה, המורכבת מג'ינס וטריקו ותו לא. טוב, עניין הביגוד קשור גם לכך שאני כבר בקושי מצליח להידחס לבגדי העבודה המגוהצים שלי, עקב שילוב של נשנוש יתר ושל הפסקת אימוני הכושר. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

ואם לא הצלחתי להבהיר את עצמי, ורק למען הסר ספק: עם הפק"ל המצומצם הזה הרבה יותר קל לי בכיס, והרבה יותר קל לי על הלב. ואם יורשה לי לדייק: טוב, טוב, טוב לי על הלב, טוב, טוב, טוב!