אחרי שחברי ג' ואני ביקרנו במסעדה הסודנית שאצל התחנה המרכזית הישנה, החלטנו להפוך את הדבר למנהג של קבע. שנאמר – עבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר. כיוון שכך, נפגשנו לפני כשבועיים במדרחוב נווה-שאנן בואכה רחוב סולומון, כדי לצוד לנו עוד ארוחת פועלים אתנית בזיל-הזול. הפעם נפל הפור על בית-מאכל סיני למהדרין, הנמצא ממש בעיבורו של המדרחוב.

למען האמת בתחילה לא זכרנו בדיוק נמרץ היכן נחבא אותו קיטון, שבביקורנו הקודם נדמה היה לנו כי ראינוהו שם. שעל-כן יצאנו לטייל ברחובות הסמוכים למדרחוב ולחפש את המקום. כפי שציינתי בעבר, מדובר באזור מוזנח במיוחד בו דרה אוכלוסיה מעוטת יכולת וקשת יום. בעודנו מהלכים בסמטאות עברנו בין קובות קטנות, שלידן ישבו נשים מצובעות בבגדים צרים מכפי מידתן,ושידלו את העוברים והשבים לבוא ולחסות בצל קורתן. חלפנו על פני סקס-שופס עלובות, שהכניסה אליהן מחופה בוילון אדום קטיפתי ומהוה. הילכנו ליד חנויות מכולת קטנות ועייפות, שהציגו מרכולת של קופסאות שימורים מאובקות ושקיות תבלינים ישנות למראה. עד שמצאנו לבסוף את המסעדה המדוברת, כבר שרתה עלינו רוח נכאים כאילו צעדנו ארבעים שנה במדבר.

כיוון שנתגלה אותו כוך לעינינו, מיהרנו והתיישבנו בתוכו, ליד אחד משני השולחנות הקטנים שניצבו סמוך לדלפק עמוס-חפצים. בשולחן השני ישב איש מלוכסן-עיניים ולגם ברעש מרק מקערה. מאחורי הדלפק עמדה גברת, אף היא מאותה תפוצה, ותלתה בנו עיניים תוהות, כאילו אינה מבינה מנין זה צנחנו למולה. בשלב מסוים פנתה והלכה אל אחורי המסעדה, ואנו נותרנו לבדנו ורק הלקוח הנוסף מארח לנו לחברה.

שעה ארוכה חלפה, והגברת לא שבה. בינתיים הבטנו על סביבותינו, שנראו מטונפות במיוחד. על המפה הבלה שכיסתה את השולחן המתנדנד עמדה צנצנת ריבה ישנה, ובה מקלות אכילה מעץ. ג' עיווה את פרצופו כשהבין שיידרש לאכול בעזרת מקלות משומשים, ואילו אני ניסיתי להסביר לו שגם אם יקבל מקלות טריים באריזת ואקום, עדיין סביר להניח שהאוכל יוגש לו בצלחות שלא עברו עיקור, ושהמזון עצמו לא הוכן בתנאי מעבדה. עליו – ועלי – להסתגל לכך שאולי נבלה את הימים הבאים באצטומכא דואבת – אך זהו המחיר שמוטל לפרקים על מגלה-הארצות ההרפתקן.

עוד אנו מתבוססים בתובנות האלה, והנה חזרה יש מאין בעלת הפונדק. פנינו אליה במאור פנים – אולם היא הזעיפה את קלסתרה לעומתנו, ואז סבה לאחור וקראה לאדם אחר, מבוגר ומכובד למראה. הלה ניגש לשולחננו ושאל בעברית צחה, ובמבטא סיני כבד: "מה בשבילכם, חבר'ה?".

"מה יש לאכול?" שאלנו, ובתשובה נפנה האיש אל אחד המדפים והוריד ממנו, פלא על כל פלא, תפריט. תפריט של ממש! ובתפריט נכתב לאמור –

              דים-סאם                 6 ₪

              גיוזה                   20 ₪

              אורז עם אוף/בקר         25 ₪

              נודלס עם אוף/בקר        25 ₪ 

              מרק בסר חזיר            40 ₪

              מרק קציצות דגים         50 ₪

              מרק שרימפס              50 ₪

הרמנו גבה לנוכח רמתם של המחירים, שנראתה לנו מעט גבוהה יחסית לאכסניא הצנועה בה היינו שרויים. אך לאחר שהתגברנו על ההלם הראשוני החלטנו שאם כבר הגענו עד הלום, אין לנו מנוס אלא להזמין – ועלינו לקוות לטוב. שעל כן פנינו אל אותו אדם נשוא פנים וביקשנו שתי מנות של דים-סאם, מנה של אורז עם אוף, ומנה של מרק בסר – כאשר את האורז והמרק התכוונו לחלוק בינינו.

"מרק בסר?" חקר אותנו האיש בתמיהה גדולה. השבנו בחיוב, והוא הצביע על המחיר הגבוה ושאל שוב, ובהדגשה יתרה, כדי להיות בטוח למשעי. לרגע פקפקנו בעצמנו, אבל אז שבה אלינו הנחישות, ושוב ענינו לו בחיוב. האיש משך בכתפיו, ואז אמר שהיום אין אורז. טוב, בסך הכול מדובר במסעדה סינית, לא ברור למה חשבנו שיהיה אורז; במקום האורז ביקשנו שיביא מנה של נודלס. האיש הניד בראשו לאמור – אם המשוגעים האלה בטוחים שזה מה שהם רוצים, מי אני שאפריע להם. ואז פנה ונעלם גם הוא אל החלל האחורי והחבוי של המסעדה, ומיד החלו לעלות משם קולות חריקה ונפץ, חיתוך ומעיכה, צלצול כלים, הבערת להבות, וכיוצא באלה.

בינתיים חזרה האישה הראשונה והגישה לנו את מנות הדים-סאם. למעשה קיבל כל אחד מאיתנו כופתא גדולה של בצק שמרים, מעין לחמנית בהירה, שגופה עגול ולראשה ציצת בצק מסולסלת. מאפה זה קרוי בעדות הסינים "באו", והוא עשוי בצק מאודה שבחובו נסתר תבשיל מתקתק של בשר-חזיר קצוץ ומתובלן. הבאו היה מצוין עד מאוד, וממש הזכיר לי מיני כופתאות שאכלתי פעם עם ע/ר בכוך אחר לחלוטין, באחד מרחובות הצ'יינהטאון של סן-פרנסיסקו (הייתי קצת שתוי אז, וכל הזמן שלחתי אליו ידיים – לע/ר, לא לבאו – והוא מצדו הסיט את ידיי ולאט לי ברעם "די, לא נעים, הסינים שמרנים!").

אחרי שחיסלנו את הכופתאות הגיעה מנה גדושה של נודלס עם ירקות, שבתוכה הסתתרו גם פיסות חזה אוף. המנה הזו דווקא נשאה חן בעיניו של ג', ואילו בעיניי קצת פחות. לטעמיה הצטרפה לוויית שמנוניות משונה, ומגוון הטעמים עצמו היה פושר, שלא לומר חלבי. לא מספיק מתובלן? ואולי לא מספיק מתובלן לחיך מערבי, הרגיל לתועפות של סויה, מלח ומונוסודיום גלוטמט? אין לי ממש פתרונים, אבל למרות כל הקיטורים האנינים עלי לציין שצלחת הפלסטיק (הצבאית והשרוטה) שהכילה את הנודלס לוקקה עד תום.

בשלב זה כבר היינו די מלאים, וכשהגיע מרק הבסר הבנו מדוע הופתע האיש למשמע הזמנתנו המקורית. לא די שכמות האוכל עד עתה הייתה רבה, אלא שכאשר הופיע המרק התחוור לנו שמדובר באלפס גדול-מידות ובו כמות מזון שתספיק לגדוד. בתוך הנוזל החמצמץ והטעים שטו פיסות תועות של חזרזיר, כמובטח, אבל גם נתחי טופו, ירקות מירקות שונים, ושאר ירקות. בהיותנו פולנים טובים לא נותרה לנו ברירה, וחיסלנו גם את המרק.

התגלגלנו החוצה מן המסעדה על בטן תפוחה. בהסתמך על המחירים שבתפריט לעיל, יסתבר לכם שהפעם שילמנו יחדיו שבעים ושבעה שקלים טבין ותקילין – לאין שיעור יותר מחמישים השקלים ששלשלנו לידו של הסודני החביב במסעדה הקודמת. ועדיין היה זול, טעים, וחווייתי עד מאוד.

לא אוכל לסיים את הפוסט בלי לגעת בעוד שלושה נושאים הקשורים-לא-קשורים לתוכנו – למען השלמות המתמטית, החלטתי שפוסט זה לא יהיה מלא בלעדיהם:

א. למחרת ההתנסות הקולינארית הזו, וממש במקרה וללא שום קשר, קבעתי לפגוש לארוחת צהריים את חברי הטוב ש'. חברי ש' אינו מובטל כמוני – למעשה הוא עובד באחד מבנקי ההשקעות הזרים שנטו את אוהלם בארצנו, וכמקובל בענף יש לו חשבון הוצאות בלתי מוגבל. האיש הטוב התעקש שנלך לדגום את אחת המסעדות האסיאתיות היותר מפונפנות בעיר, ובשבתנו לשולחן הזמנו לנו רק ארבע או חמש מנות-פתיח קלילות, שתכננו לחלוק בינינו, יען כי לא היינו מאוד רעבים. בין פיסות הסושי,שקושטו בחסילונים קטנים ובטוביקו כתמתם, לסלט התאילנדי הקריר ומשופע הטעמים, לפרוסות הבקר במרינאדה על שלל תבליניהן, ולשתי המנות הנוספות שאינני זוכר מה היו, הצלחנו להגיע לחשבון של כשלוש מאות שקל. וואללה, מה נסגר איתם? אני חי מהסכום הזה חודשיים!

ב. מאז הכוך הסיני כבר הספקנו, ג' ואני, לאכול כבר גם מנות מצוינות של באחש ואוש-פאלאו במסעדה בוכרית חביבה בפלורנטין, ולצאת בנזק לא גדול של שבעים שקל לשנינו – ואנחנו עוד מתכננים לחזור לשם כדי לטעום גם גולש בוכרי, ואפילו מרק של כיסוני דושפרה. אבל אני לא משוכנע שכדאי שאכתוב פוסט נפרד גם על המסעדה הבוכרית. ובכלל, אני לא בטוח שטוב יהיה אם אקדיש פוסט לכל מסעדה בה אנו מבקרים, אחרת הבלוג הזה יהפוך לבלוג של אוכל בלבד – וכולכם יודעים שיש בי הרבה, אבל הרבה יותר מאשר רק אהבה למזון! בעצם, לאור האופן בו אני הולך ותופח לאחרונה אני כבר לא משוכנע שזה כל כך נכון... ואולי בכלל הגיע הזמן לוותר על כל מאכלי העמים הללו ולחזור למורשת העשבים של עדת מעלי-הגירה, בטרם יבולע לי? יש לי אפעס תחושה שאחד מהפוסטים הבאים שלי עשוי להתמקד, במקום בסיפורי מסעדות, דווקא בנושאים של תזונה לקויה והשפעותיה. יש למה לחכות! (?)  

ג. האזיזרים הסינים לא הפסיקו לרדוף אותי גם אחרי שעזבנו את הכוך בנוה-שאנן. זמן מה לאחר אותו הביקור מצאתי את עצמי נוסע בערב שבת להדליק נר של חנוכה עם משפחתי בנתניה. אחת הדרכים היחידות להגיע לשם אחרי כניסת השבת היא בעזרת מונית-שירות היוצאת מהתחנה המרכזית בתל-אביב. בדרך כלל מדובר בחוויה נעימה למדי, אלא שהפעם מצאתי את עצמי בספסל האחורי של המונית, מצטופף עם חמישה סינים ועם שלל המרכולת שהביאו איתם מהשוק של דרום העיר. רגלי תרנגולת ואוזני חזיר היו מהמצרכים היותר רגילים שם – וחלק מהדברים האחרים בכלל לא יכולתי לזהות. והריח... הריח היה קשה לתיאור. "נו בטח," אמרה אימא שלי בידענות אחרי שהגעתי לאירוע החנוכה וסיפרתי את שעבר עלי; "הסינים האלה הרי לא משתמשים בכלל בדאודורנט". בלי לחשוב פעמיים הבטחתי לה שבפעם הבא שאבוא אליהם במונית-שירות גם אני לא אשתמש בדאודורנט – שידעו להם הסינים האלה מה זה!