אקספוזיציה

תקופת האבטלה החלה אצלי עם תועפות של עזוז רב רושם. בין היתר, בטח שמתם לב לכך שחזרתי להגג בבלוגי הקט – כאילו לא נטשתי אותו לשנה שלמה. והנה, לא עברו ארבעה-חמישה פוסטים, והדממה שבה לשרור במעוני.

וכל זאת למה בעצם? ובכן, יש שישוו זאת לדיאטת כסאח שבה אתה מתנפל על היוגורט והמלפפונים בגבורה של עז הרים, ואחרי שבועיים מתדרדר מבוטן אלי בוטן, ומשם למקופלת וכיו"ב. אחרים יזַכרו במחברת ספרות של כיתה ד', שעמודה הראשון כתוב כולו בכתיבה תמה ובכובד ראש, וכמה עמודים אחר-כך כבר יש ציורים קטנים בתחתית הדף, ואוזני חמור בראשו.

אך יהא פשר הדממה אשר יהא, בשלב מסוים שחתי לעצמי כך – ודאי יש ביניכם מכורים אמיתיים שפשוט מתים לדעת מה קורה איתי, משל הייתי אלירז שדה. מה, לא מגיע לכם לדעת? ולכן החלטתי לעצור את שגרת חיי התוססת (?) ולהעלות על הכתב עדכון סטאטוס מהיר, במיוחד בשבילכם. ומה יהיה אחר-כך? וואללה, לא יודע. נחיה ונראה.

הסכיתו נא ושמעו אם כן מה חדש אצלי. וכמו שמקובל אצלנו המהנדסים, נחלק הכול לפי נושאים מסודרים היטב, שלא יגידו בלגאן פה.

עבודה

בחזית הזו אין הרבה חדש, למרות שכבר עברה כחצי שנה מאז הצטרפותי למעגל האבטלה.

יש בכם אולי כאלה הזוכרים כי פעם היה לי רומן עם חברת קוגלגרים כזו או אחרת, שרצתה לשנע אותי לאירופה הקלאסית. ובכן, אחרי לא מעט דין ודברים הודיעו לי אנשי המיסבים שבעצם לא בא להם עלי. תקופת האבל נמשכה כיום וחצי ואחר כך התנערתי כארי ושבתי אל לפטופי, לשלוח ימבה קורות חיים, משל היו זרעוני סביון מעופפים ברוח הקלה.

מדי פעם נוחת נבג שכזה על קרקע פורייה, ואני מוצא עצמי ממתין לראיון בלובי של חברה כזו או אחרת – או לפעמים מצידו השני של קו טלפון ענייני. וואללה, לא פשוט להציג את עצמך כל פעם בהתלהבות מחודשת ("אני רעב להצלחה ומוכן לעבוד מסביב לשעון כולל שבתות וחגים"). ובכלל, גם לא תמיד כיף להתדפק על הפתחים (" פליז, פליז, פליז, תנו לי צ'אנס, אני עובד מהלב!!!1"). אך לא ייפול רוחנו.

כחלוף החודשים עלו באוב מיני תעסוקה שונים ומשונים, שהבליחו בחיי לזמן-מה וסיפקו לי פרפורי-חדרים, לפני ששבו ונעלמו אל תהום הנשייה. בשלב מסוים הרחבתי את חיפושי מעבר לעולם הפיננסי, והתחלתי לפנות גם לחברות טכנולוגיה-עילית פרופר. ולא בחלתי אפילו במודעות שחיפשו מועמדים לתפקידים אזוטריים בתכלית ("סמנכ"ל לחברת יעוץ בתחום כתיבת קורות חיים" או "עוזר אישי לטייקון").

כפי שציינתי לעיל, בעבוֹר הזמן מתחילים כמה מהזרעים שזרעתי לשאת פרי. וכך למשל יש כרגע שלוש-ארבע חברות שמתקדמות איתי בעצלתיים. ברור לי שכל תהליך כזה (ואפילו כולם ביחד) עלול/ים לקרוס בכל רגע ולהפוך לאבק דק. אבל אם רק אשכיל לפתוח עוד הזדמנות ועוד תהליך ועוד מועמדות, בסוף חייב לצאת משהו. חייב!

מה שהכי מצליח להפתיע אותי, זו האופטימיות שסיגלתי לי. משום מה תקופת האבטלה עוברת עלי לא רע בכלל, ואחרי כמה חודשים בהם חייתי בתחושה שאולי אהיה מובטל לנצח (איסוף בקבוקים מפחים, מישהו?), הבנתי שמתישהו בטוח יצוץ דבר-מה. אולי לא דבר-מה מעניין כמו שאני רוצה. אולי לא יוקרתי כמו שאני רגיל. אבל משהו יבוא – ועד אז אני לא רק שולח קורות-חיים, אלא גם עושה חיים.

חיים

מסתבר שניתן לחיות בלב תל-אביב די בזול. מי שאין לו משכנתא, ולא ילדים או בן-זוג, וגם לא אוטו, יכול להסתפק בהוצאות קבועות (חשמל, טלפון, אינטרנט וכיוצ"ב) ובהוצאות על אוכל (בתי קפה, מסעדות אתניות זולות, ומכולת-משה שבפינת הרחוב, כשממש חייבים חלב לקפה). לא צריך לקנות בגדים (גם ככה הארון מתפוצץ, והכול גם מתפוצץ על הכרס). לא צריך לקנות ספרים (יש ספריה ציבורית, וגם לחברים תמיד יש ספר שאפשר לשאול). בקיצור, אפשר לחיות מדמי האבטלה – ועוד נשאר עודף. אז הדאגות הכלכליות די התמתנו.

בשלב הבא מגלים שזה בעצם די כיף לחיות מטר ורבע משדרות רוטשילד. אפשר לקום מאוחר, בחוץ יש בתקופה זו מזג אויר נעים, ואז יוצאים לספסל בשדרה עם עיתון ותוהים לשם-מה בעצם מצטרך אדם להסתגר לו במשרדו מהבוקר ועד לשעות הקטנות, ולהסתפק בנצנוץ הפלורוסנטים. לכל בתי-הקפה הכי נחשבים יש ארוחות עסקיות בלא הרבה מדי כסף, ולפעמים אפשר פשוט לשבת באחד מהם על ספל קפה, להתבונן בהולכי הרגל, ולהרגיש מינימום סן-מוריץ, שלא לומר מונטה-קרלו.

והספורט, מה יהא עליו? הרי מנוי לחדר כושר עולה מלאנתלפים... ובכן, במקום להתרוצץ על מסילה אירובית חדשנית, אפשר ללכת בשדרות, ועל חוף הים, ובין הבתים הישנים של נווה צדק, ולהרגיש אתלטיים להפליא. ואפשר גם להתעצל ולא ללכת בכלל – ואפילו זה לגיטימי בתקופת החופש הזו. הקץ למצקצקים!

מצד שני, לרבוץ כל היום עלול להביא להתרחבות בגזרת הגזרה (האם אני נשמע כמו המדבקות האלו על קופסאות סיגריות?). וכך, אחרי ששמנתי-עביתי-כשיתי, חזרתי לזרועותיה המקוריות של הדיאטנית האימתנית, אותה אחת שאצלה ירדתי שלושים קילו לפני יותר מעשור. הגברת הזו לא רק אפקטיבית למשעי אלא גם זולה סוף-הדרך, וראו זה פלא – לאט לאט מתחילים לנשור השומנים, ויש למה לצפות. אולי בעבודה הבאה שאקבל, כבר אצליח להידחס למחלצות המשרדיות שלי, שבינתיים מאופסנות לבטח בחדר הארונות.

אגב מזון –  משוכה אחת שעדיין לא הצלחתי לצלוח היא תורת הבישול. כבר קניתי סירים, ורכשתי שקית אורז, וכל הכבודה הזו עדיין מאופסנת בטח בארונות המטבח. זה לא שלא התקדמתי – לקצוץ סלט אני כבר יודע. אבל מפה ועד גיבעץ' של חצילים, קישואים ופלפלים כאשר אהבתי, הדרך עוד ארוכה. ואין לי לגמרי מושג לָמה זה. הרי לפרוס ירקות אני יודע, ולהכניס אותם לסיר גם-כן. מה הקטע? לא ברור.

אם כבר בענייני בריאות עסקינן, הרי שתקופת האבטלה מאפשרת גם להתמודד עם מגוון בעיות בריאותיות שהאדם הסָביר נוהג פשוט לדחות ל"מועד מאוחר יותר" (קרי: עד שיגדלו לי עגבניות ליצוא בשורש כף היד). לדוגמה – רופא שיניים. נכון שמדובר כאן במועמד קלאסי לדחיינות? אז הנה, זה שלי כבר עשה עלי אוברול משורש ועד כתר, והפך אותי מצחצחן בינוני ליקירה של כל שיננית. יש לי מברשת רכה, משחה מיוחדת, קיסמים דנטאליים, מין מזלגים משונים כאלה מפלסטיק שחוט דק מתוח עליהם, ונועדו להגעה לכל פינה חבויה בתוככי הלוע, וכמובן שטיפת-פה בטעם של עשבי תיבול אלפיניים (לאמור – טעם של שוּלֵי חירייה) ואפילו סד-לילה קשיח שמונע חריקת שיניים בעת השינה (וטוב באותה מידה לייצור של ריח-פה מרשים בתכלית). כדי לחסוך מכם עוד תיאורים קשים, לא אגלוש לספר לכם על רופא העור שבו אני מתייעץ בעניינים אחרים בתכלית.

גם בדירה החדשה שלי מאוד כיף לי, וגם עליה יכולתי לכתוב פוסט או שניים. הדירה משופצת למשעי, ונמצאת כזכור ברחוב חיים ואלישע הפיצוצי, והשכנים נאים בעיניי, ובגדול הכול טוב. ואני מנצל את תקופת האבטלה גם לארח בה חברים, ולהתארח אצל חברים, ובכלל לחדש קשרים עם המון אנשים שלא יצא לי לראות כשעבדתי בלי הפסקה. אני תוהה מה מכל הדברים האלה יישאר כשאשוב לעבוד (בעזרת השם יתברך שמו). מה, יכול להיות שלחזרה לעבודה יש גם חסרונות? (כאן צריך לשתול פרצופון מכורכם).

ובכן, על מה עוד אוכל לספר לכם? נניח, מה עם קצת מזור לנפש, הזקוקה לגירויים אינטלקטואליים?

תרבות

עם תום העונה האחרונה של "האח הגדול" ירד שממון אפור על ביתי ועל נפשי. כשיצא אלירז הגזעי את דלתות הבית, הכו בי בבת אחת שני רגשות מנוגדים בכיוונם ושווים בעוצמתם. מחד גיסא שמחתי על נצחונו של הטוב שבדיירים, ומצד שני תהיתי מה אעשה עם כל הזמן הרב שהתפנה לי פתאום.

אחרי מחשבה רבה החלטתי שכעת הגיע הזמן להירשם לאיזה חוג או שניים, כמו הייתי פנסיונר של משרד החינוך. למרות הפיתוי להצטרף לשורותיו של החוג למקרמה (מתקדמים) בסניף ויצ"ו הקרוב לביתי, נפל בסוף הפור על (1) מקהלה, (2) סדנת כתיבה.

מקהלה: לא סתם מקהלה, אלא המקהלה הגאה של תל-אביב. חבורה של כשלושים הומונים רציניים המתכנסים פעם בשבוע כדי לשיר במלוא גרון שירים כאלה ואחרים. לאודישן הלכתי עם פוסיקאט היקרה, ושרתי את שירו של הדוב באלוּ מתוך "ספר הג'ונגל". קצרתי תשואות רבות, ולכן מה רבה הייתה הפתעתי כשהודיעו לי שלא התקבלתי. לאחר התחננויות והשתדלויות הואילו המארגנים לצרף אותי למקהלה. וכשבאתי לחזרה הראשונה הבנתי מייד למה היה לי כל כך קשה להתקבל. כל הנוכחים הם לא רק מרצים באוניברסיטאות, עורכי דין או פסיכולוגים (להבדיל, נניח, ממובטלים) – הם גם מנגנים על מגוון כלים מוסיקליים מגיל צעיר וקוראים תווים קדימה ואחורה בקצת מסחרר. וכשאני עצמי מנסה לשיר את התפקיד שלי (בריטון, תודה ששאלתם), אחרי שלמדתי אותו בעל-פה מהקלטה, זועף למולי המנצח המקצועי ז"פ, ואילו המקהלן שעומד לשמאלי נועץ בי מרפק מחודד ומסנן מבין שיניו החשוקות "אתה שר את הטנור הראשון, תחזור לתווים". ואז הוא מסמן לי בשצף על הדפים: אתה רואה, פה דימינואנדו (?) וכאן אתה חוזר ללה-בקאר (?!). מבין? (אני מניד ראש ומחשב את קצי לאחור). אבל בינתיים זה נחמד לי.

כתיבה: לא סתם כתיבה אלא כתיבת פזמונים. כעשרה תלמידים מתכנסים במקלט מעופש בשכונה בת-ימית רחוקה, ושומעים תורה מפיהם של צמד הפזמונאים הדגולים מ"ג וד"ת. כל המשתתפים חוץ ממני הם יוצרים צעירים שרוצים לדעת טוב יותר איך לכתוב לעצמם חומר נשכני ובועט. ואילו אני חורז בסגנון עדות המאה הקודמת וזוכה למבטים משונים מצד הצעירקעלאך. אני כמובן שואף לכך שפזמוניי יולחנו על ידי גדולי הפרפורמרים – ואולי אעלה כאן מתישהו חלק מהם כדי שתוכלו אתם, קהל קוראיי הנאמן, להלחין אותם בעצמכם ולשגר ישר לפלייליסט של גלגלצ. למותר לציין שגם בסדנה (כמו במקהלה) יש טונה של שעורי בית מעיקים. אבל בינתיים זה נחמד לי.

טוב, חוגים וכאלה זה לא מספיק. מה לגבי חופשות, נופשונים וביקורים ברחבי הארץ והעולם?

טיולים

בתחילה עובדי עבודה מקומית היו אבותינו, ולא חלמנו בכלל לצאת מגבולות הארץ הקטנה והחמה הזו. ומצד שני, כשיש זמן בשפע, ויש אנשים שאפשר לטייל איתם, אז אפשר למצוא מקומות רחוקים יותר מגזרת רוטשילד-שיינקין, לארוז תרמיל, לעשות חיסונים ולצאת לדרך.

וכך קרה שבחצי שנה האחרונה יצא לי לטייל ב-

ירושלים: נסעתי עם הוריי, אחותי, בעלה, ושלוש האחייניות שלי (הידועות בכינוי: "היורשות"). האחייניות הן בנות שתיים-עשרה, תשע, ושנה, ושלושתן יפות, חכמות, מוכשרות, ואף אוהבות ריב ומדון. אלה מכם שיש להם ילדים יודעים וודאי במה מדובר. ואילו לי, בתור מי שמסתובב קצת פחות בחברת ילדים, נכונה הפתעה מסוימת בדמות דציבלים רבים מאוד. עיר הקודש יפה היא, אבל אם אפשר קצת יותר בשקט, אז יותר עדיף.

שיטים: מדובר בכפר השאנטי-באנטי של דרום ארצנו. תמורת סכום נמוך מנשוא, זוכה האורח ללינה ולשלוש ארוחות בסביבה כפרית מפנקת. טוב, אולי קצת הגזמתי בעניין המפנקת. מדובר בארבעה אנשים בחדר, שני חדרים בדירה (על מקלחת אחת וחדר שירותים אחד). וגולת הכותרת היא חדר האוכל: מזון סביר, אבל בכניסה חולצים נעליים ויושבים על מחצלות מטונפות למשעי. לקינוח מנַתקים גרגרי אורז וקטניות מהגרביים, ואז פונים לכיור לשטוף לבד את הכלים. ומי שלא ראה כיור מתכת שנקודת הניקוז שלו סתומה בג'יפה, לא חווה פלאש-בק לטירונות מימיו (ואני מדבר איתכם על אוגוסט שנת 81', מחנה שמונים, שבעה שבועות של שכרון חושים).

בני-ברק: חברים טובים ארגנו סיור מודרך, וכך נחשפנו כולנו לעולמם המרתק של הדוסים. אומר זאת בקיצור – ברוך שעשני חילוני.

טוב, אחרי שוט בארץ והתהלך בה, הגיע הזמן לבדוק קצת מה קורה בחו"ל. יקשו המקשים: ומה עם זוזים, הדרושים לשם הנסיעה? ובכן, מסתבר כי בשנים האחרונות צברתי לא-מדעת טונה של נקודות נוסע מתמיד, ובעצם כעת אני יכול להקיף את העולם בלי שזה יעלה לי אגורה. אז מחר אני בדרך לברלין – פשוט יש שם אירוע של עור ודובים כאשר אהבתי, ולא מלאני ליבי לפספס אותו. עיניכם הרואות, ממש לא-רע להיות מובטל, אביון ורש.

יאללה, חאלס שוטטות בדרכים. בואו נדבר קצת על אהבה. כלומר על סקס.

דייטים

כשאתה מובטל, המקלדת נמשכת מאליה לאתרי ההיכרויות. אחרי כמעט שנתיים שבהם לא יצא לי לבקר באותם אתרים נלוזים, מצאתי עצמי מחדֵש את ימיי כקדם באתר הנתעב אטרף-דייטינג, ואף נרשם במקביל לשני אתרים נוספים: גיי-רומיאו, האטרף של האירופים, וגם אתר בשם "ריקוֹן" שמיועד לאוהבי העור ולפטישיסטים שבחבורה.

כתוצאה מהפעילות האינטרנטית הענפה הזו יצא לי לפגוש בחצי השנה האחרונה אנשים רבים מאוד. על כל אחד מהם הייתי יכול לכתוב פוסט שלם, אבל מכיוון שאני כבר מת לגמור את פוסט העדכונים שלפנינו, אציין רק חלק מהם, ובקצרה:

-          יורם, הדובון הצעיר מחולון, שגילו חצי מגילי וגודלו כפול מגודלי.

-          עמי, בחור צעיר שכותב שירים נפלאים, מלחין אותם היטב, ושר אותם כמו מלאך.

-          דן האלמן, שגר במרומי מגדל מדהים, ויצא למסע ההומואי רק אחרי שאשתו נפטרה (למרות  שתמיד ידע שהוא כזה). וכעת הוא מפחד מה יקרה אם הילדים (והנכדים) יגלו.

-          אברי, שנראה כמו שאני אוהב, ונשמע אינטליגנטי להפליא, אבל נשוי.

-          סאמי, מטורף עם תעודות: עמד איתי שעה וחצי בפינת הרחוב ורק קיטר על מר גורלו.

-          אדוארד, שיש לו חבר מפורסתם כבר שנים רבות, ומתישהו נזכרתי שקראתי עליהם אייטם רכילותי – ואז הוא נבהל וברח.

-          חורחה העולה החדש, שזכה לכינוי "הלווייתן" (ולא ארחיב).

-          מורן, נער ליווי בנוי לתלפיות, שפעם לא התאפקתי ופירגנתי לעצמי בעת מצוקה ויובש.

-          רונן, שיש לו חבר, אבל אוהב להשתרלל מהצד, במיוחד עם מי שמוכן להתחבר לצד הקינקי שבו, מבלי שהחבר ידע; העניין הוא שמאז הכרתי גם את החבר (במקום אחר לגמרי) ועכשיו זה אפעס קצת מביך.

ועוד כהנה וכהנה, אבל לא ארחיב.

נשאר עוד משהו או שאפשר לסגור את הפוסט הזה?

שונות

* מדי פעם אני נפגש עם סטארטאפיסטים שעומדים לגייס כסף ועוזר להם בעצה מכאן ומשם. זה ממש נחמד לי ואף כיף. אז למה בעצם אני לא עושה מזה מקצוע? ובכן, יש הרבה יועצים כאלה בשוק, וצריך להלחם על כל לקוח, ובדרך כלל גם אין ללקוחות כסף לשלם ליועץ עד שלא גייסו. אבל אולי, מתישהו, אלך גם לכיוון הזה.

* במרוצת הזמן יצא לי גם לפגוש קואצ'רית מדהימה שהיא חברה טובה של שצ"ה. ממש דגדג לי בקצה האצבעות לעבוד איתה, אבל בסוף החלטתי שאין לי כרגע אנרגיות, וגם לא מספיק כסף. אבל אולי, מתישהו, אלך גם לכיוון הזה.

* לפעמים נוחתים בארצנו הקטנטונת חו"לניקים שלמדו איתי לפני שנים רבות באירופה. חבר'ה חביבים ומוכשרים שעובדים במין סביבה קוסמופוליטית שכזו, נוסעים ממדינה למדינה, מדברים המון שפות, ועוזרים למנהלים בכירים לפתור בעיות. לעתים זה מפתה ולעתים פחות. אבל אולי, מתישהו, אלך גם לכיוון הזה.

טוב, עכשיו באמת זהו זה.

סיכום

נורא כיף להיות בחופש.

אבל צריך להתפרנס. וצריך גם תחושת מימוש, כזו שנובעת מעבודה של ממש.

בקיצור, אני די מת כבר למצוא עבודה (אם אפשר – עבודה מעניינת, במחיצתם של אנשים נחמדים).

אבל לכשאמצא, אין ספק שהחופש הנינוח הזה של עכשיו יחסר לי לאללה.

*****

ולכם, אנשים יקרים, אאחל בינתיים להתראות.

עד הפוסט הבא, שמי יודע מתי יגיע זמנו...