שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי; וְאַרְבָּעָה, לֹא יְדַעְתִּים. (משלי ל,י"ח)  

פעם אחת, לפני ימים לא-רבים, קרה המקרה ונקלעתי לבילוי של סוף שבוע עם משפחתי בחיפה.

אתם מכירים וודאי את אותם רעיונות-עוועים, העולים לפרקים בראשה של כל מטריארך מקומית. לאמור: "כל המשפחה צריכה לצאת ביחד לבילוי ממושך! זה טוב לגיבוש וללומבגו!" וכך נדחסים להם ביחד זקנים נרגנים עם תינוקות של בית-רבן, אמהות צעירות עם דודים עייפים, וכל השבט משתנע לאתר כזה או אחר, במטרה להעביר שם ארבעים ושמונה שעות מבלי שתפרוץ מלחמת עולם.

הפעם, במקום לנקוט באיזו צימריה גלילית או חלילה באורוות האלפקות שבנגב, נפל הפור דווקא על עיר הכרמל הנאווה. העניין התקבל בקולות מחאה עגמומיים אצל חלק מבני השבט, השייכים לזן אוהבי האאוטדורז (אותו זן אליו משתייך גם ידידנו הקפוצ'ון). ברם אני לעומתם עלצתי עד מאד. ראשית, מבכר אני בכל הזדמנות את העיר על פני הכפר: כל מקום שיש בו פיח-אבטובוסים, יאה הוא בעיניי על פני קימוריהם של נחלי חידלון, שיממון ודילחון גם יחד. שנית, וכאן מגיעים אנו לעיקר – זה זמן-מה שזממתי לבדוק את הסצנה האגזוזנית של חיפה, אך מעולם לא מלאני לבי לנסוע לשם במיוחד, כדי להסתובב בגנים, ואז לשוב לתל-אביב. ואילו כעת, משנגזר עלי לבלות שני לילות על הכרמל, באה לי משמיים ההזדמנות לבחון את העניין בניחותא.

לא אכביר כאן מילים על מוראות הדרך, בה היינו כפסע מאיבוד של אחד הסבים, כשיצאנו ברוב-עם מן המכוניות כדי לצפות בפריחת אזובית-הכרמל המצויצת. אחסוך מכם גם את תלאותיו של סיור מודרך בוואדי ניסנס, בו כמעט פרץ קרב-הייסטינגס זוטא בין שני פלגי השבט – זה המצדד ב"מישל" וזה שמעדיף את "הזקנים". אדלג מיד לשלב פוסט-ארוחת-הערב, כשאיש איש מאנשי החמולה פרש לחדרו, מפוהק קשות. כולם קבעו להיפגש ליד שולחן ארוחת הבוקר למחרת בשמונה, ואילו אני עליתי לחדרי, המתנתי כחצי שעה, החלפתי בגדים ויצאתי לי אל גן העצמאות.

טוב, בחיפה נדמה לי שלא קוראים לו גן העצמאות (להבדיל מברוב ערי ישראל). אבל זהו ללא ספק אתר קרוזינג סטנרדטי. עשיתי כמה סיבובים לבדיקה, התמקמתי לי בניחותא ליד שיח עבות, הנדתי בראשי לשלילה מנומסת למספר עוברים ושבים, והנה פתאום צץ למולי עלם חמודות. עפעפתי בריסיי לעברו בפתיינות, והאולדסט טריק אין זה בוק פעל את פעולתו באופן מושלם. האיש פנה לעברי, ובלי לבזבז זמן התחלנו להתגפף בין השיחים.

לפתע התנתק הבחור, בחן אותי בעיניו, ושאל: "אולי תרצה לבוא איתי למסיבה?" "איזו מסיבה?" שאלתי בחשדנות? "כן," אמר האיש – "כמה חבר'ה מתכנסים ביחד, אלכוהול, קצת חומר טוב – נו, אורגיה, אתה יודע". לרגע נחרדתי, ואז אמרתי לעצמי – בעצם, למה לא? אם כבר הגעתי לצפון הרחוק, ונופלת בחיקי הזדמנות כזו, כפרי בשל...

הלכנו לכיוון האוטו שלי, ובדרך עוד עברנו בפיצוציה ורכשנו כל מיני חומרין-בישין. עוד מהדרך התקשר האיש למאן דהו ואמר בשמחה: "אני מביא איתי תל-אביבי" (!). ואכן, לאחר פיתולים וקפנדריות הגענו לבסוף לבית קטן וחביב, לידו עמד איש אחר וחיכה. חנינו, האיש המקורי (נקרא לו א') הציג אותי בפני האיש הממתין (נקרא לו ב') על תקן הרכש החדש, ונכנסנו פנימה.

הדירה הייתה מרוהטת בנעימות והמתה חתולים רבים מספור. מכל עבר נצצו עציצים והתלכסנו תמונות. בחינה מדוקדקת הראתה בכל התמונות את א' ו-ב'. חבוקים על אוניה, זה מאחורי זה על גב פיל, מתנשקים באיזה פארק, ליד שולחן בבית-קפה...

ובכן, מסתבר כי א' ו-ב' הם זוג מזה כעשר שנים, והם בעליו הגאים של מינימרקט ידוע על הכרמל, בו ניתן למצוא את שמנה וסולתה של העיר. הם חיים להם באושר ובעושר, מגדלים כשמונה עשר חתולים שאספו מן הרחוב, בעלי אוסף מרשים של עציצים מסוגים וזנים שונים, אוהבים מאד לטייל בעולם ביחד, ומדי פעם יוצא אחד מהם לצוד בגנים, במטרה להביא הביתה מישהו שירענן מעט את חיי האהבה שלהם. תאמינו או לא – הפעם עליתי אני בגורל...

בתחילה הופתעתי מעט – מה עוד שלא הייתי מוכן לכך כלל. אבל אחרי כוס תה מחוזק באלכוהול, עם חתול מנומנם על ברכיי וסיפורי המסע האחרון בתאילנד מהמהמים באוזניי, פשתה בי מין לאות נעימה, ולא התנגדתי כש-א' החל ללטפני מחד ו-ב' מאידך. ברקע התנגנה מוסיקה רוגעת, באוויר עלה ריח נעים, בחדר עמדה תאורה עמומה וחכלילית, ולפני שהספקתי לומר "יעקב רובינשטיין", כבר מצאתי עצמי מצחק על המיטה הרחבה שלהם, כששני מלאכי שרת לי, מימיני ומשמאלי.

הזמן עבר בנעימים. באיזשהו שלב הגיע חבר נוסף, ג', והצטרף להילולית. תירגלנו ברביעייה מגוון פוזות, אקרובטיות יותר ופחות, ומדי פעם עצרנו לנוח, לגמנו דבר מה, שאפנו דבר מה אחר, ושבנו בכוחות מחודשים למלאכה. השעות נקפו, ופתע החלה השמש להציץ מבעד לחרכים, ואני נזכרתי ברנדה-וו שיש לי עם כל שבט ביהונתן בחדר האוכל של מלון תפלצות-הכרמל עוד מעט קט.

"אל תלך," לאטו א', ב' ו-ג'. "תישאר לישון כאן קצת, נאכל ביחד ארוחת בוקר, נלך להסתובב קצת בעיר..." "לא," נענעתי ראשי בשלילה. "אני חייב להיות עד שמונה במלון, אחרת אהפוך לדלעת!" שלושת המוסקטרים התחננו, איימו, ביקשו שוב, ברוך, בתקיפות, בלהט, אבל המחשבה על פניה של המטריארך בארוחת הבוקר, כשתגלה שהתכשיט איננו, הצמיתה אותי. וכך, בסערה של "לא, לא, אל תלך!", התלבשתי ויצאתי אל האוטו.

הרחוב עוד היה מנומנם וקרני השמש נגעו ברכות בעצי האורן הוותיקים. פועל ניקיון הסתכל בי בתמיהה, ונפנה שוב לגירוף המחטים החומות מעל המדרכה. מעט מאוחר יותר, בארוחת הבוקר, עם שקשוק הצלחות וצווחות הילדים, לא יכול היה איש לחשוד שלא ישנתי במלון בשלווה כל הליל, ספון לבדי במיטה הזוגית המשמימה. אבל מדי פעם, בין ביציה וסלט, בין חמאה לריבה, נזכרתי ב-א', ב-ב', ב-ג', וחייכתי לעצמי חיוכון קטן, כזה של חתול שבלע את השמנת.

"דודינ'קה," עלה פתאום קול מאוב שהקפיץ אותי מרבצי. הסתובבתי בבעתה אחורה, ונתקלתי בגביניה המכווצים של דודה בלומה. "מה אתה חולם? מה, לא ישנת כל הלילה? תעביר את הבלינצ'ס ותפסיק לחייך כמו ג'ריקן מפוצץ!"

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף

בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו

כמו פני עיר נבנית פניו של שדה קטל

בהתפרש המחנה אשר דינו

להיות שופך דם האדם ומגינו.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע

היה נשקף פתאום מראה המלחמה

כמו הווי צוען, חבוי יתד וחבל

בו חירותם של מסעות וחירומם

בו הכלים והחוקות בעירומם.

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרץ

שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו

ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך

ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא

צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח

ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל

אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה

של השירה, אבל אומר בקול גדול

בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה

היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה

עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב

נפשו של דור, גם בשדה זרועה

לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד

כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.

כל זה מתל ומגדות נחל יהיה

עולה ביעף ושב נקטע בליל

של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל

נתן אלתרמן

(לחן – יאיר רוזנבלום, ביצוע – ירדנה ארזי, אפרים שמיר, חנן יובל)