וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיוכִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית ל"ז,ג')  

כל תינוק יודע שדגל הקשת בענן הוא הדגל של ההומואים. עם פרוש חג הגאווה, בסוף יוני, מתקשט לו רחוב אבן-גבירול בדגלי גאווה לרוב, וכדי בזיון וקצף. באזורים כמו Castro Street הסנפרנציסקואי מתנוססים דגלים ססגוניים אלה בכל ימות השנה, ומשווים לרובע העליז תחושה חגיגית מתמדת (תוך – יש להודות – יצירת אי-נוחות כלשהי אצל המבקרים הסטרייטים המציפים בהמוניהם את הרובע). ועם זאת, לא רבים יודעים מדוע וכיצד התקבעה דווקא תבנית צבעונית זו כסמל לחד-מיניות באשר היא.

ובכן, הדעות חלוקות בדבר מקורו המדויק של דגל הגאווה. הגרסה הרווחת טוענת כי הדגל עוצב בשנת 1978 ע"י האמן האמריקני גילברט בייקר, כמענה לדרישה מאת פעילים קליפורניים שרצו סמל מוסכם לקהילה (המשולש הוורוד טרם אומץ כסמל פופולארי באותה תקופה ). בייקר הסתמך על צבעי הטבעות האולימפיות, המציינים, לפי הדעה הרווחת, את חמשת הגזעים / צבעים של האנושות (?). דגל הגאווה המקורי היה בן שמונה פסים, ובייקר צבע ותפר אותו במו ידיו, כמקובל בתחום הדגלנות (ר' גם דגל הדיו שלנו באום רשרש, או סיפורה של בטסי רוס שהכינה את הדגל האמריקאי הראשון במו ידיה, כבתיה עוזיאל זו). דגלי גאווה עשויי-יד הונפו לראשונה במצעד הגאווה של 1978 בסן-פרנציסקו.

מול סיפור סמי-הרואי זה, מתייצב (כמובן!) סיפור אלטרנטיבי הקושר את עיצובו של הדגל דווקא לאיש בשם סטיב טייסון, שהיה מעובדיה של יצרנית הדגלים האמריקאית פאראמאונט. על פי הסיפור, אותו סטיב נשאר עם שאריות בדים מפסי-הייצור הסטנדרטיים של החברה ורצה להנציל אותם לייצור של דגלים דקורטיביים כלליים. הדוגמה מרובת-הפסים נתנה ניצול מקסימאלי של שאריות הבד, ולכן נבחרה ויוצרה בכמויות. עם זאת מתקשה טייסון להשיב על השאלה מדוע אומץ  דווקא דגל-שאריות זה ע"י הקהילה החד-מינית (אבל פרויד כנראה היה עושה מזה צימעס).

כאמור, במקור כלל הדגל שמונה צבעים. במחקר רחב-יריעה שביצעתי הסתבר כי משמעויותיהם הן הבאות: ורוד = סקס, אדום = חיים, כתום = ריפוי, צהוב = שמש, ירוק = טבע, כחול = אמנות, אינדיגו = הרמוניה, סגול = רוח. אני חייב לציין שלי באופן אישי כל השאנטי-מאנטי הזה עושה תוך שניות מיגרנה, ולפיכך אני מבכר לפרש את הצבעים באופן שונה לחלוטין. אבל על כך בהמשך.

מספר הפסים בדגל צומצם משמונה לשבעה כאשר הוחל יצורו ההמוני. הסתבר כי לחברות הדגלים לא היה בד ורוד בכמויות הנדרשות (למרבה הפלצות, צבע זה אינו בשימוש רב בדגלי העולם!). על כן הוחלט לוותר על צבע-הסקס ולהישאר עם שבעת צבעי הקשת בלבד. זו הייתה גם קומבינה נוחה ליצרנים, שנתקעו עם עודפים של דגלי "מסדר הקשת הבינלאומי לבנות" (ארגון של הבונים החופשיים לנשים צעירות) ויכלו לנצלם בקלות למטרה החדשה.

בהמשך הסתבר שדגל בן שבעה צבעים אינו נוח לתלייה אנכית על עמודי פנסים – מספר אי-זוגי של פסים פשוט לא מתחלק היטב בין שני צידי העמוד. לפיכך הוחלט, משיקולי נוחות העיצוב האופייניים לקהילתנו, לנפנף את צבע האינדיגו מן הדגל, ולהשאיר רק את ששת האחרים. למען האמת, אין לי אלא לברך על ההחלטה. עוד מילדות תהיתי מהו בכלל אותו צבע-קשת משונה,שאינו מציית למשקל שמות הצבעים בלשוננו הקדושה. הלוא כשמלמדים ילדים קטנים לבטא שמות צבעים אין שום התייחסות לאינדיגו! נניח ב"מיץ פטל" המפורסם: גגות אדומים, תריסים ירוקים, חלונות צהובים... אינדיגו תמיד נשמע לי כמן שם פלצני שהמציא איזה יאפי חסר מנוחה, ושמחתי לגלות שקהילתנו הנאורה החלטה להקיאו מתוכה, כלי אין חפץ בו.

וכך נשארנו בסוף עם שישה צבעים – וזהו המצב עד עצם היום הזה. הדגל נקבע באופן רשמי כדגלם של האגזוזנים ברחבי העולם, ואפילו התקבל על ידי ארגוני הדגלים הבינלאומיים (הידעתם – מדע הדגלים קרוי Vexillology. לא כאילו קטע כזה?). ברם, מיד ברגע שבו נקבע הדבר, החלו תת-קבוצות בקרב נושכי-הכריות לזוע באי נוחות. תחושת הקיפוח המתמדת בערה בהם, כמו בכל תת-קבוצה של תת-קבוצה, קטנה ככל שלא תהיה (ודוק: סרטם המופלא של המונטי פייתון, "לייף אוף בריאן"). וכך החלו להיווצר להם מספר וריאציות על הדגל הבסיסי -

• דגל הביסקסואליים – כולל פסים בגוונים של ורוד וכחול בלבד, המציינים בשמחה קשר ארוך שנים ובל יינתק בין אוהבי בני מינם (השולתתתתים1111!!!!111) ואוהבי המין השני (המשונים והמוזרים). היש קונצעפט מופרך מזה?
• דגל הדובים – עטור פסים בגוני פרווה דוביים (אפור, לבן, חום וכיו"ב) ומקושט בטביעת כפה של דב. הדובים מתייחסים אליו ברצינות רבה ומניפים אותו בכל אירוע מגודל ושעיר, מהודו ועד כוש.
• דגל חובבי העור וה-S&M – פסים בלבן-שחור-כחול בתוספת לב אדום בפינה השמאלית העליונה. דם יזע ודמעות? האהבה תנצח? למצליפים פתרונים. 

ומי יודע אילו עוד תת-מחלקות תצמיח מתוכה הקהילה בעתיד. מעניין יהיה למשל לראות את דגלם של הדובונים-הנמוכים-הצמחוניים-שאינם-דוגלים-במוסד-שנת-הצהריים!

לסיום, לאחר שהפלגנו למחוזות ההיסטוריה, עלי כמובן לתת מעט נופך אישי לפוסט זה, כמיטב מסורת הניו-ז'ורנליזם. ובכן, הפעם הראשונה שבה העזתי לקנות לעצמי דגל גאווה, הייתה בביקור חטוף שערכתי לפני מספר שנים בסן-פרנציסקו. הייתי אז חדש יחסית מחוץ לארון, ולפיכך נכנסתי בחיל ורעדה לחנות לצרכי-גייז וקניתי דגלון קטון וסמלי. יצאתי לרחוב , מציתי פינה מוסתרת מעיין, ונופפתי לעצמי בדגל מספר פעמים אנה ואנה תוך שאני מביט בחרדה מסביב, פן חלילה יזהני איש מן העוברים והשווים. מובן כי שלל ההומונים המקומיים לא הבחינו כלל במחווה ההיסטורית, והמשיכו לפסוע במהירות, מי למכון הכושר ומי למניקוריסטית.

עם חלוף השנים גבר אומץ לבי, ובאחד ממצעדי הגאווה בתל-אביב רכשתי לי בלהט-הרגע דגלון בינוני בגודלו. הדגלון נמכר ע"י גזלן זריז במחיר מופקע, ושימש אותי לנופף בו לאורך כל מהלך המצעד. מן הראוי לציין כי הדגל לא ממש בלט על רקע דגלי הענק שהתנוססו בכל פינה – ובכל זאת הוא מילא את ליבי הקט שמחה לא מבוקרת. ופעם, עת יצאתי עם ט' הרופא המורבידי, גאה לבי ברגשות חיבה אליו והבאתי לו את הדגל במתנה. ט', שהוא ארוניסט ידוע, כמעט והתעלף כשהבין כי צעדתי כל הדרך אל ביתו כשאני מנופף בדגל בחוסר זהירות עולץ. המחשבה כי אלגרה השכנה ראתה אותי נכנס אליו עם הדגל גרמה לו לעוויתות לא נשלטות, ומקל-המנהיגות שלו התרכך כאילו הוצע לו להתנות אהבהבים עם פמלה אנדרסון.  הדגל עצמו הושלך במיאוס אל הרצפה, ונגרס מיד ע"י ס', כלבתו הנאמנה של ט'.

בשנה שעברה, עת הייתי בניו-יורק המטרופולין, נכנסתי לאחד מכלובי העליזים הפזורים לאורך השדרה השמינית ורכשתי לי במיטב כספי דגל גאווה עצום ורב-רושם. תכננתי לתלות אותו בגאון מעל מרפסתי, ולהורידו רק כדי להתעטף בו ברישול נונשלאנטי, עת יפציע אירוע פוליטי כזה או אחר. דא עקא שיכולותיי הטכניות הן מוגבלות מטבען, ורק הרעיון של למצוא מקל מתאים ולשרוך אליו את פיסת הבד העצומה גורם לי מיד לשכוח מהכול ולהתנחם באיזה תופין. יום אחד עוד  אתפוס את קוויםלדמותו, הידוע בכישוריו בתחומים גבריים כמו קידוח והברגה, ואיעזר בו לתליית המיפלץ המפוספס. בי נשבעתי!

נזכרתי בדגל הגאווה בעקבות פוסט ש"סוס" פרסמה לפני זמן מה בעניין הקרן הקיימת לישראל. דמותה של הפישקע הזכורה לכולנו מימי גן-פנינה העלתה בי פרץ זיכרונות שוצף. ועם זאת, ברוח שנות האלפיים, החלטתי לבקש מהקק"ל ירום הודה לעצב לי קופסית בצבעי דגל הגאווה, במקום הכחול-לבן האנכרוניסטים והמשמימים. כדי לשכנעם, החלטתי להמיר את משמעות הצבעים. לא עוד רוחניות הודית בסגנון פוסט-טסונאמי! הפסים על קופסת הגאווה של הקרן הקיימת יסמלו מעתה את ערכי העם והמולדת:

• אדום - אהבת הארץ בדם ליבנו
• כתום - חומה ומגדל בצבעי פרדס והגשמה
• צהוב - תשוקה לקברי צדיקים (טיי א ילו ריבן ראונד די אולד אואק טרי)
• ירוק - קנאות דתית ידידותית לסביבה
• כחול - ים המים, יפה ירושלים וגו’
• סגול - סגולה לאריכות ימים. 

או אז יניפו גם מתנחבלים את דגל הקשת-בענן מעל קרווניהם, ויבוא לסדום גואל.

כותנות פסים לבש הגן

וכסות רקמה מדי דשאו,

ומעיל תשבץ עטה כל עץ

ולכל עין הראה פלאו.

כל-ציץ חדש לזמן חדש

יצא שוחק לקראת בואו,

אך לפניהם שושן עבר,

מלך, כי על הורם כיסאו.

יצא מבין משמר עליו

וישנה את בגדי כלאו

מי לא-ישתה יינו עליו

האיש ההוא ישא חטאו!

ר' משה אבן עזרא