וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  (בראשית ד', כ"ג)  

יום אחד אני מגיע הביתה, מרים את השפוף לשמוע אם יש הודעות, ואשר יגורתי בא לי: צליל טוט-טוט-טוט שמח מבשר לי על הודעה חדשה. מאז שנולד הסלולארי, ההודעות שמשאירים לי בבית הן כמו המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלי אחרי פרוץ האימייל: בעיקר ג'אנק בסגנון עדות שקם-אלקטריק-שמחים-לבשר.

אך לא הפעם. מן האפרכָס עלה קול נשי לא מוכר, שאמר בהאי לישנא: "שלום דודו, אני לא יודעת אם אתה עוד זוכר, אבל זו ענת מהאוניברסיטה. אשמח לשמוע ממך. הטלפון שלי הוא XXX. תתקשר". 

עמדתי וגירדתי בראשי במבוכה. זה לא שלא זכרתי את ענת, למרות שחלפו עשרים שנה מאז סיימתי אז לימודי התואר הראשון. הבעיה הייתה חמורה יותר: זכרתי שתי ענתיות, וכל כמה שחזרתי והקשבתי להודעה לא הצלחתי לקלוט במי מהן מדובר, האם בענת שוורצברג או שמא בענת פרנקפורטר.

שתיהן היו חברות טובות שלי באותה תקופה עתיקה, שכבר שקעה מזמן בתהומות הנשייה. השוורצברגית (להלן ע"ש) הייתה מתולתלת וקופצנית, ותמיד מוקפת גברברים מריירים. הפרנקפורטרית (להלן ע"פ) הייתה מעט יותר חמורת סבר, אך עם זאת חדת לשון כדבעי. שתיהן התחתנו עוד בזמן הלימודים, ע"ש עם אילן וע"פ עם אסי, ומאז ניתק הקשר. ככל שחשבתי על זה, נזכרתי כי למעשה הכרתי כל אחת מהן דרך חבורה אחרת. למיטב זכרוני שתיהן אפילו לא הכירו זו את זו, מלבד אולי ניד ראש של ברכת-שלום חטופה במסדרונות המחלקה.

הדרך היחידה לברר הייתה להתקשר, וכך עשיתי מייד. מן העבר השני נשמע אותו קול לא מזוהה שהיה בהודעה, ברם אחרי שניות מספר התברר כי מדובר בע"ש האנרגטית. בלהט ההתרגשות לא סיפרתי לה על דילמת ע"ש/ע"פ בה עסקתי אך לפני דקה, ומייד התחלנו להשלים פערי מידע, כמקובל במדור לחיפוש קרובים.

ובכן, עדכנה אותי ע"ש, במרוצת השנים שחלפו נולדו לה ולאילן שלושה ילדים, שהגדול בהם כבר מתגייס לצבא (אאוצ'!). הם עברו למושב קטן באזור המרכז, הרחק מהמולת הכרך הסואן, ושקעו בחיי משפחה מנומנמים משהו. היא עצמה סיימה את התואר השני ועומדת לסיים את הדוקטורט. ומה איתך דודו? חתונה, ילדים?

דבריי לעו בפי. אמנם, אני רגיל מדי יום לצאת מהארון ברוב טקס אפילו בפני עוברים ושבים אומללים שאינם חושדים בכלום. אבל איכשהו זיכרונות ימי הלימודים, והד צחוקה המתגלגל של השוורצברגית, גרמו לי פתאום לפיק-ברכיים לא ברור. סיפרתי לה אפוא על הקריירה (?) הנוסקת (???) שאני מטפח, על אירועי תרבות ואומנות בתל-אביב הכרך, על מסעדות, בתי-קפה ופאבים. וכששוב השתררה לרגע שתיקה על הקו, חזרה ע"ש ושאלה – ומה עם משפחה וילדים?

"ענתי, מתוקה. תאמיני או לא – לפני כמה שנים יצאתי מהארון. ועכשיו אפילו יש לי חבר."

דממה קלה, ואחריה "גם אני".

???

ואז פתחה ע"ש את פיה וסיפרה לי סיפור מדהים. איך כבר שנים מספר היא מתלבטת עם עצמה לגבי זהותה המינית. איך עברה כמה וכמה פעמים ליד בניין אגודת הלהט"ב וליבה לא מלאה להיכנס. איך גילתה את הצ'טים והחלה לבלות שם ימים כלילות. ואיך בסופו של דבר מצאה אהבה, נפרדה מאילן וכיום היא חיה לגמרי מחוץ לארון.

לומר שהייתי מופתע זה כמו לומר שהרבובדייה הוא אפעס קצת על הצד המסורתי. אחרי שהתגברתי על השוק הראשוני החלו השאלות לזרום. ובכן, מסתבר שע"ש שמעה על דבר הומיותי מ-י' המקסימה, ידידה משותפת שלנו, ולכן בעצם התקשרה. ברם, גם היא לא ידעה בדיוק איך לספר לי על עצמה, ולכן התעכבה, בדיוק כמוני, על העניינים הפחות חשובים. אבל אחרי שצלחנו את המשוכה הראשונית נפרצו הסכרים, ומכאן ואילך המשכנו להחליף חוויות במרץ. אם היה נדמה לי תמיד שסיפורי שלי הוא מיוחד, הנה באה ע"ש וקטלה את כל הקנים. הקשבתי בהתרגשות, אבל אחרי כשעתיים של שיחה הייתה ענת צריכה ללכת להכין ארוחת ערב לזאטוטיה. לפיכך קבענו להיפגש מקץ ימים לא רבים, בביתה של י', והפעם בלוויית בני/בנות זוג.

באותה תקופה יצאתי עם ע/ר המיתולוגי, שכשסיפרתי לו את הסיפור הופתע גם הוא. נכון שיש לא מעט כאלה שיוצאים מהארון בגיל מאוחר, אחרי שהקימו משפחה לתפארת, אבל סיפורה של ע"ש בכל זאת נשמע נדיר. לפיכך נמלא גם הוא ציפיות לקראת המפגש המתוכנן.

כשבוע לאחר מכן ניצבנו, מסורקים ומעומלנים, בפתח ביתה של י'. היינו הראשונים להגיע, ו-י', שהיא בשלנית ידועה, הגישה לנו אפריטיף ומיני מתאבנים. והנה, בעוד אנו משיחים בענייני דיומא, נשמע צלצול בדלת. י' פתחה, ולמבואה נכנסו ענת שוורצברג וענת פרנקפורטר.

קולות נאקה לא ברורים עלו מגרוני בעוד עיניי מקפצצות ככדורי פינג-פונג מענת לענת, וחוזר חלילה. י' והענתיות פצחו בצחוק גדול, ואילו אני קרסתי על כורסא וגנחתי חלושות "מים, מים". בעודי מתאושש, גללו לפני היהודה-ברקניות את הסיפור כולו.

ובכן, המציאות עולה על כל דמיון. כמו שסיפרה לי ע"ש, תחילת חייה הלסביים היו דרך הצ'טים. והנה יום אחד היא מצ'וטטת עם מישהי בשם דורית, ודורית אומרת לה שהן כבר נפגשו. ע"ש התעקשה שלא כך היא, ודורית התעצבנה. "שמך ענת? למדת חשבונאות באוניברסיטה העברית? את גרושה טרייה עם שלושה ילדים שהגדול בהם לפני צבא? אז בטוח נפגשנו". השוורצברגית חקרה עוד קצת, ואז חיברה פריט מידע למשנהו והבינה את הסיפור שלא יאמן: גם הפרנקפורטרית, אותה זכרה אך בקושי ממסדרונות המחלקה, עברה עלילת-חיים זהה לשלה.

הדרך מכאן לפגישה בין הענתיות הייתה קצרה. מה שיותר מעניין זה שהן התאהבו זו בזו והפכו לזוג. אני מקצר פה קצת (נדמה לי שאתם כבר מפהקים), אבל הבוטום-ליין הוא קצת כמו סיפורה של משפחת בריידי, בגרסתו הפוסט-מודרנית: הן מתכננות לעבור לגור ביחד ולגדל את ששת הילדים בקומונה אחת גדולה.

המשך הערב עבר עלינו בנעימים, עם תבשיליה המופלאים של י' ועם כמה בקבוקי יין. מאז לא ממש הצלחתי לשמור על קשר עם הענתיות, למרות שפעם אחת לאחר מכן הן התקשרו אלי שוב לשאול על עוד מישהי שלמדה איתנו. אתם יודעים איך זה – החיים גוררים אותנו לכל מיני מקומות, ולא קל לשמור על הקשרים. אבל לעתים אני עדיין נזכר בהן בחיבה, ושולח להם בלב נשיקות דביקות, מלוות בתקווה שהולך להן שם, אי-שם, עם מיליוני הילדים ועם הזוגיות המקסימה שלהן.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השנייה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי...

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר -

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי...

צרות טובות  

ביצוע: שלום חנוך

מילים: שמרית אור

לחן: שלום חנוך