א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶהלַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.  ב וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיועַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים.  ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִיםאֶל-בֵּית הַסֹּהַר:  מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם.  ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת-יוֹסֵף, אִתָּםוַיְשָׁרֶת אֹתָם; וַיִּהְיוּ יָמִים, בְּמִשְׁמָר. (בראשית פרק מ)

פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל בכלכלה, גורס כי זו המסעדה הטובה ביותר בעולם כולו. כחצי מהמשיבים על הסקר באתר האינטרנט שלו (שהם מעל שמונה מאות איש) חושבים כמוהו. המדובר כמובן ב"אורנה ואלה" המיתולוגי – ופוסט זה [זפל"ה!!!] הוא מעין מחווה זוטא (שלא לומר הומאז', או מערוף) לכבודו. לכבוד בית הקפה הקבוע שלי.

קוראי הותיקים מגלגלים כעת בייאוש את עיניהם כלפי התקרה, תוך שהם ממלמלים אווה-מאריות במהופך. קפה קבוע? וכי מה עוד ימציא לו הומון-זה-שאנו-קוראים? למה מה, חושב את עצמו ז'אן-פול סארטר או מי-ני-מום וודי אלן שיש לו קפה קבוע? מה זה פה – הפקרות?

טוב (אנחה). אני יזבּיר.

ההיסטוריה שלי עם "אורנה ואלה" החלה כבר לפני שנים רבות – עוד בראשית שנות השמונים, כשהמקום רק פתח שעריו לראשונה, ושמען של לביבות הבטטה האינסופיות שלו החל לצאת לתהילה בכל הפלך. חברותי רמ"מ ואש"ג גרות לא רחוק ממקום הפשע, ולפיכך נזדמנתי לשם רבות בנוכחותן. הגדילה לעשות אש"ג, וכאשר נסעה רמ"מ עם משפחתה לשנת שבתון בארצות הגויים, הכינה לה בדי עמל חולצת טריקו לבנה, שעל חזיתה מתנוסס לתפארת תפריט בית הקפה. בנה של רמ"מ, שיכונה כאן ילד-זיו, ינק את אווירת המקום עם חלב אימו. אין תימה אפוא שהוא ממאן להתנחם, אם יזדמן לשם ויגלה (למרבה הזוועה) כי פסו בריושים מהמלאי – או (חלילה) כי אפסו הניוקי.

ועם זאת, להפיכתו של המקום מסתם בית קפה אהוד לראש שמחתי, אחראים דווקא שניים אחרים מחבריי. הראשונה בהם היא ת' התוססת, שנטעה במו ידיה את שתיל הפורענות. את מכת הסיום המכוונת היטב נתן דווקא חברי מ', כלכלן ואופנאי, שראשי התיבות של שמו תואמים את אלה של שם בית הקפה. ואני יזבּיר.

ת' המופלאה עברה לגור לא רחוק מ"אורנה ואלה" לפני כשנה. בתחילה עובדת עבודה זרה הייתה, ונהגה לשבת בבתי קפה באזור ללא כל אבחנה. אולם עד מהרה נתחוור לה כי המוסד בו אנו עוסקים מאפיל בקלות על כולם, ולפיכך, ממש כחֵברת סטארט-אפ בראשית דרכה, נטשה את יתר אפיקי הההשקעה והתמקדה רק בו. ת' היא ידידותית להחפיר, ועד מהרה הכירה את כל המלצרים בשמותיהם הפרטיים ואף (אם יורשה לי לציין) "פתחה" (!)עימם מעין "סחבקייה" (!). מכיוון שאני נוטה לשהות רבות בחברתה של ת', מצאתי אף אני את עצמי מבלה שם ימים כלילות.

כאשר פגשתי לראשונה את חברי מ' ואת בנזוגו ס', היה זה על גבי ארוחת שחיתות ב"אורנה ואלה". מ' ו-ס' סיפרו לי אז כי זהו בית הקפה הקבוע שלהם, ומנו באוזניי את יתרונות ההחזקה במין מוסד שכזה: תמיד מכירים אותך, תמיד מחייכים אליך, כמעט תמיד יימצא לך מקום. אתה לומד לפני כולם על מנות חדשות ולעתים מתכבד לטעום מהם off balance sheet. ולפרקים, בנוח הרוח על המלצרים, אף יביאו לשולחנך על חשבון הבית פנכה קטנה של לביבות בטטה מהבילות. היש שמחה גדולה מזו?

ואז הבנתי: המוסד המהולל כבר בעצם מתפקד מזה זמן מה כקפה הקבוע שלי, אלא שלא קראתי לזאת בשם המפורש. לא נותר אלא לתקן עניין פעוט זה, וכעת הושלמה הטרנספורמציה.

אם כן, משתדל אני כעת בכל יציאה ובכל פגישה להגיע כמעט תמיד אך לשם. לא עוד סושי ב"יאקימונו", דגים ב"מנטה ריי" או ממולאים ב"סוזנה". מעתה אמור: יחיו גבירותינו אורנה ואלה מלכות המשיח לעולם ועד!

רבות יכול אני עוד להשיח במקום המופלא. להעלות על דל לשוני את מאכליו הטעימים, מהלחם הטרי עם המיונז הביתי המשובח, דרך השוקרוט החורפי המהביל, ועד לעוגת השוקולד-סאקי המטמטמת. להתייחס, למשל, לקהל הכבוּד הפוקד אותו (בתוכו אף ניתן להבחין מדי פעם בסלבריטאי מקומי ולהחסיר פעימה). אולם תקצר היריעה. לפיכך אתמקד בפוסט זה באחד ממאפייניו הבולטים של המקום: צוות המלצרים הייחודי שלו.

רבים כבר נדרשו לסוגיה זו, ותלי תלים של מאמרים כבר נכתבו אודותיה בספרות ההסעדה המקצועית. למי שאינו בקי, יצוין כי צוות המלצרים במקום מתאפיין בשלוש התכונות הבאות:

v      הצוות כולל בנים בלבד. כל הבנים בצוות נראים מצוין.

v      לעולם ייקחו ממך את ההזמנה כשאינם רושמים דבר, ויזכרו הכול בעל-פה וללא כל טעות. בכך נכללות אף הזמנות סבוכות,כזו של עוגת התפוחים האביונית ב"הארי מת, סאלי".

v      רוב המלצרים משדרים גבריות מהזן העדין, ועל כן נפוצה השמועה כי כולם מבני קהילתנו. אנתץ כעת את המיתוס: רק כשליש מהם הם הומואים. אך לשם המשכיות יחסיי עם אנשי בית הקפה, לא אציין מי.

נכון להיום כולל הצוות במקום את המלצרים הבאים: אייל ס. ("המקסים"), דניאל ("הפרנקופיל"), אוריה ("המעמיק"), אורי ("תכול העין"), רוני ("המסוקס"), גֵב ("החדש"), ארז ("גלוח הראש"), אייל פ. ("הבנוי לתלפיות"), עמיחי ("בעל החיוך הביישני"), אלון ("השקט"), רמי ("המעצב"), יוני ("השתקן") וידין ("היפה"). אליהם מצטרפים גיא, מנהל המסעדה, כמה מארחות חביבות, מספר באריסטות (אשר על הקפה) וכמובן השומר האגדי, שתוקי ומשופם, הניצב תדיר בפתח המסעדה.

רחוקים מהעין הם עובדי ועובדות המטבח, האחראים על הכנת המזון המשובח. נזכיר כאן עוד גם כמה מלצרים מיתולוגיים מהעבר, החל מהאחים תומר וברק היימן, המשך במוסיקאי איתמר רוטשילד, וכלה בעודד הג'ינג'י האגדי שנעלם יום אחד ללא שוב. ומה עם אורנה ואלה עצמן – האם מישהו ראה אותן אי-פעם? האם הן דמויות אמיתיות, היורדות לעתים אל העם בלבוש פשוט, או שמא רק יצירות-אגדה? בין אם כך ובין אם כך, נרים לכבודן לביבת בטטה אגדית, טבולה ברוטב שמנתי עמוס עשבי תיבול. כה לחי!

היא כל כך מסובכת

כותבת ספרים במיטה

היא כל כך מסובכת

שמזמן היא עזבה את ביתה

היא כל כך מסובכת

לובשת תמיד שחור

עוד לפני שהיא הולכת

כבר אין לה לאן לחזור, לאן לחזור

גרה בשינקין

שותה בקפה תמר

רוצה לעשות גם סרט קצר

גברים, היא אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

היא כל כך מסובכת

רואה רק הצגת חצות

היא כל כך מסובכת

מסתירה רגליים יפות

היא כל כך מסובכת

החליפה את שמה פעמיים

(היא כל כך מסובכת)

כשלים היא הולכת

היא לא נכנסת למים

גרה בשינקין...

מי צריך אותם, אומרת,

זה בא והולך

אך בלילות הקרים היא יודעת

שזה הולך ומסתבך

מסתבך והולך והולך

גרה בשינקין...

"גרה בשינקין"  

ביצוע: מנגו

מילים: יאיר לפיד

לחן: רמי קלינשטיין