ו,יא אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.  (שיר השירים)

כטוב לבי במזג האוויר האביבי החלטתי לוותר היום על כמה שעות יקרות מול הבלוגים (!!!) ולצאת לחיק הטבע האכזר. נדחפתי אפוא, ממש כאורח לא קרוא זה, אל טיול השבת של חבריי ג' ו-ג' ומגוון ילדיהם המרובים, והרגשתי כמו מרקו פולו היוצא אל הבלתי נודע. מה צופן לי הגרייט אאוטדורז? באילו חיות טרף אכזריות אתקל? איך אתמודד עם איתני הטבע ופגעיהם? כל זאת ועוד בפוסט הלא-הומואי (לפחות לא במתכוון) שלפניכם.

ג' ו-ג' הם בני זוג, ושניהם בלוגרים, ולכן יוסוו פה בקפידה. יצוין רק ששניהם סטרייטים (התאמינו?) ולפיכך הם ממינים מנוגדים. אשתדל אם כן לכנותם כאן ג'-הבן ו-ג'-הבת, כמיטב המסורת המהוללה של מוסדות החינוך בארצנו. בהיותם מטופלים בשבט קטן של ילדים, אין הם יכולים להישאר סגורים בד' אמות עם פרוץ השבת, אחרת מרה תהא אחריתם. נאלצים הם אם כן לארוז את תרמיליהם ואת כל החמולה, ולצאת לתור אחרי נאות דשא להרביץ בם את צאנם. אם אני מבין את הראש, המטרה היא לעייף את הזאטוטים ככל הניתן (במסווה של פעילות חינוכית) ולחזור כמנצחים היישר לשנת צהריים ארוכה וטובה – ובא לציון גואל.

אתרי הטיול נבחרים בקפידה מתוך המגוון הדל באזור גוש דן. בשונה מטיוליו המסוקסים של קפוצ'ון לנחלי חיפזון וביטחון, מקובל במקרה שלפנינו לבחור אתרים בעלי נגישות לעגלת ילדים, כאלה שאינם מרוחקים יתר על המידה ממקום ישוב וציוויליזציה. אחרי דין ודברים הוחלט הפעם להתביית על אחד מהמשובחים שבאתרים אלה: שלולית החורף של דרום נתניה.

למי שאינו מכיר (כמוני עד לבוקר זה), מדובר בביצה קטנת מידות השוכנת בבטחה לא רחוק ממגדלי-נווה-רמת-סביוני-פולג. בילדותי הדוויה, זכורתני כי היה מקובל לראות במקווי מים אלה מפגעים אקולוגיים, נושאי יתושים ושאר מחלות. ברם בימינו, תקופה של שלמת-בטון-ומלט, הפכה המדמנה לאטרקציה רשמית. חיש-קל נעצו בה הרשויות שלט רב-רושם, הקימו סביבה מעין פארק (?) בתרומת אסתר ושלמה שן-זהב (זוננשיין) מלוס-אנג'לס, והכריזו על כל האזור כעל שמורת טבע לדורות. ביום זיווני כמו היום האתר עמוס מבקרים, ממיטב תוצרת הארץ, ולפיכך מאפשר – בנוסף לתצפיות במיני פלורה ופאונה אקזוטיים – גם התנסויות אנתרופולוגיות מעניינות.

כשהגעתי לזירת הפשע, פגשתי את ג' ו-ג' וארבעים הילדים דווקא בצדו השני של הכביש, במקום המכונה "שמורת האירוסים". ג'-הבן עלעל במגדיר צמחים בניסיון נואש למצוא את שמו הלטיני של סביון-הזבל המצוי, בעוד הילדים מדלגים כחרגולים עליזים על הדיונות ורומסים בלהט כל עץ רענן. למרות נרגנותי הטבעית, עלי לציין כי מזג האוויר הנאה, הגבעות המוריקות, שלל הפרחים ומראה ילדי-החמד המקפצים, נסכו בי שלווה לא צפויה. לפתע הרגשתי אחד עם הטבע. כאילו נפשי מתמזגת עם... אוקי, מספיק עם הבולשיט. הרגשתי סבבה, בסדר לכם?!

במהרה גמרנו להגדיר בקפידה את כל שניים וחצי מיני הצמחים שבחרו להוותם לצמוח בין רגלי הילדים, ואז פנינו למנה העיקרית: אותו טיט-היוון שהוזכר לעיל. חציה מהירה של הכביש ועוד הליכה של חמש דקות הביאה אותנו לחופיו של האגממנון החורפי, שם נטענו חיש קל את תרמילינו ופנינו למלאכה העיקרית של היום: דיג ראשנים. מסתבר כי זוהי פעילות נחשבת ביותר בקרב הנוער של ימינו, המזכה אותו בנקודות בונוס רבות עת יובא השלל בגאון כמנחה לפנינה הגננת. לטענת מביני דבר ניתן אף לגדל את היצורים הדוחים עד שיהפכו לצפרדעים מן המניין, כאלה שניתן לפזר לנוי בעשב, למדרך כל כף-רגל. לי עצמי נשמע הדבר מופרך בעליל, אך – כפי שאומרים בשאנטי-שאנטי – זרמתי עם הרעיון.

לקראת פרוץ הדייג צוידו הילדים באמצעי-לכידה מתוחכמים שהוכנו מבעוד מועד. ג'-הבן הוא בעל ידי זהב, וכך, ממש כמקגייוור שהיה בונה הליקופטר מפסטרמה, סרג הוא במו ידיו רשתות ומכמורות מרוק, חול ועלים, לשמחת לב הזאטוטים. אחרי ריב קצר שמטרתו להכריע איזה מכלי הצייד הוא יותר "שאווה", התפרש הדור הצעיר לאורך השלולית והחל במרץ באיתור ושלייה של הדו-חיים הזערוריים. לא עבר זמן רב, וכלי הקיבול שהוכנו מראש (צנצנות קפה ישנות) נמלאו בנקודות שחורות השוחות בתזזית אנה ואנה. או אז שכחה מעט אקסטזת הגילוי והחקר, והשבט כולו פנה למשימה הבאה בתור: הפיקניק.

בשלב זה הצטרפה אלינו בלוגרית נוספת, שתכונה להלן (כמובן) ג'. אף ג' הגיעה מצוידת בדור צעיר משלה,  כך שמניין הילדים במקום עלה כעת על כמות הכוכבים בשמיים. לתדהמתי הרבה, מאותן שקיות עצמן שמהן הוצא קודם לכן ציוד הדייג, נשלפו כעת כריכים עשויים היטב, ביצים קשות, חטיפי גרנולה ואפילו מלפפונים קלופים (!). החבר'ה הצעירים פשטו על המזון כלהקה מתוזמרת היטב של ארבה וכילו את כולו תוך שניות מספר, תוך שהראשנים, אותן שכיות חמדה של לפני דקות מספר, נזנחים בצנצנותיהם העגמומיות ככלי אין חפץ בו.

אחרי הבליסה רבצנו כולנו בחוסר מעשה על העשב ופטפטנו על דא והא בעוד הקטנטנים מתרוצצים סביבנו בלהט נעורים. קשקשנו על חיינו בבלוגוספירה ומחוץ לה, דיברנו על ספרים וסרטים, ואף נתנו קולנו בשיר, לזוועת כל הנוכחים (על בסיס רפרטואר עשיר, החל מהמנון הפרטיזנים בגטו ורשה ועד "הפרח בגני" ל-ז' ארגוב). עד מהרה הכניעה את כולנו התשישות, והחלנו לאסוף את החפצים ולנוע לכיוון כלי הרכב, בערמה מבולגנת של הורים, ילדים וראשנים מבוקבקים. גזלן שעמד בדרך עיכב אותנו לעוד דקות מספר, בהן נרכשו קרטיבים לכל החבר'ה הצעירים (כשכל קרטיב מורכב, בנוסף לקרח המתוק המוכר, גם מסוכרייה, משרוקית, תמונה של הרבי מלובאביץ' וטוסטר אובן קטון). הקרטיבים נצרכו בחוסר סבלנות בולט על הדשא של "פארק השלולית", בין ריבוא של אורטל-מורטל-קוראל וחברותיהן. ישראל הקטנה והצודקת מעולם לא נראתה או הרגישה דביקה יותר.

התפזרנו תוך נפנופי ידיים יגעים. השמורה, שבבוקר עוד הייתה מאוכלסת בדלילות יחסית, נראתה כעת כמו ים אנושי צפוף. תהיתי איך יראו האירוסים כשיגיע הערב. ועם זאת, כשדהרתי במכוניתי הקטנה לכוון העיר הגדולה, הרגשתי בלב כמו ילד טבע אמיתי שגמע – ולו לרגע – מהאנרגיות של אמא אדמה, ו... אוקי, אני מוכן להודות בצייקנות שהיה מוי כיף. למרות שלי לא קנו קרטיב.

אם יש אי שם רחוק

נווה קטן שקט

ולו גזוזטרה של עץ

ועל ידו שקד;

אם יש אי שם רחוק,

ולו מאה פרסה,

סבתא לנכדתה

תשיר שיר ערשה;

כי אז אעוף לשם

באחד הערבים

ושוב נמנה יחדו

מספר הכוכבים.

התרגעות  

ביצוע: אסתר עופרים

מילים: יהודה קרני

לחן: עממי ספרדי