וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. (מגילת אסתר, ד, א)

רבים שואלים אותי: "ממתי אתה יודע שאתה הומו?"

אני מוצא שאלה זו מוזרה למדי. התשובה שלי פשוטה מאוד: מאז ומעולם.

ברם, כשהתחלתי את תהליך היציאה מהארון הבנתי שבעצם לא אצל כולם התשובה תמיד פשוטה כל כך. ואולי, בעצם, גם לא אצלי.

הפעם הראשונה שבה נחתה עלי ההכרה ש"משהו לא בסדר" הייתה כאשר חוויתי לראשונה חלום רטוב. הייתי אז כבן 14, ונסעתי עם המשפחה לטיול בחו"ל. אני זוכר את עצמי מתעורר בבעתה באמצע הלילה, במיטה מעומלנת-סדינים בעליית-הגג של צימר אירופאי. בראשי חלפו בבהירות התמונות האחרונות מהחלום שחלמתי זה עתה, ובו אני משתכשך במימיו החמימים של הים התיכון יחד עם חבורה של בתולות-ים יפות-מראה. רגע, בתולות-ים? אז למה יש להן זיפים? אופס...

כה נבהלתי, שלקח לי 14 שנה נוספות עד שהעזתי להתוודות על הומיותי בפני אדם אחר, כלומר מישהו שאינו אני עצמי. וגם זה קרה קצת במקרה (ומייד ארחיב על כך). וכל כך למה, בעצם? התשובה הכי טובה שיש לי היא: אנ'לא'דע. באמת. פשוט נורא נורא נבהלתי. איכשהו היה לי ברור שזהו אות-קלון בלתי הפיך. שכל תוכניותיי להפוך לאיש אקדמיה מכובד ולזכות בפרס-נובל-למשהו פשוט יעלו בעשן השמיימה, אם הסוד הנורא הזה יתגלה. אז לא גיליתי.

בדיעבד לא כל-כך ברור לי מה חשבתי שאמור לקרות. אני מניח שהייתה לי מין פנטזיה שכזו, להכיר מישהי, לצאת איתה, להתחתן, להביא לעולם ילדים... וכל זאת מבלי שסודי ייחשף. למעשה נראה לי שזה מה שקרה להרבה מההומואים הנשואים שמסתובבים היום ומחפשים סטוצים ב"אטרףדייטינג". למזלי, במקרה שלי זה פשוט לא הצליח. ניסיתי לצאת לדייטים עם בנות, אבל משהו שם לא עבד. אני זוכר את עצמי על ספסל ברחוב, מחובק עם איזו דליה אחת. אנחנו מתנשקים, ואני חושב בפאניקה שלא עומד לי ומה לעשות ואימא'לה. למחרת התקשרתי ואמרתי לה משהו כמו זולאאתזהאני חנוק, והנחתי את השפוף לקול מחאותיה, כשעטלפים עייפים משייטים בלאות אנה ואנה בתוך מחשבותיי.

בתקופת מלחמת המפרץ, כשהייתי בן 28, לקיתי בדיכאון והחלטתי ללכת לפסיכולוג. הפסיכולוג, מעשה שטן, החליט לעזוב בצד את הדיכאון ובמקום זאת חקר אותי בערמומיות על ענייני זוגיות, אהבה ומין. ניסיתי לשכנע אותו שלא זה החשוב, אך הוא לא הרפה. אחרי כחמש פגישות ואינספור התפתלויות הצליח הפסיכולוג לבסוף להוציא מפי את המילה "הומו" (חבויה בתוך ערימות של הומפ ושל תבמפתבמפתבמפ). האיש, שראה את מצוקתי, החליט לעזור לי לחזור בתשובה. בתור פסיכולוג התנהגותי מנוסה, הוא רשם לי תרגילים שונים ומשונים. למשל – לפנטז על בנות כשאני מאונן, או ללכת לחוף הים לצפות בחתיכות. למותר לציין שזה לא ממש עזר, ואחרי כחצי שנה נפרדנו כידידים.

רק כשלוש שנים אחרי-כן החלטתי ללכת ולהתמודד עם "הבעיה" בצורה קצת יותר רצינית. פניתי אפוא לפסיכולוג (אחר! אחר! ודאי שאחר) למטרת התייעצות. אין ספק שכאן נזרע זירעון הפורענות שהביא בסופו של דבר להתפרצותי מן הארון ולחוץ. שכן, מר פסיכולוג II הבין מייד במה מדובר. לאט לאט ובעדינות הוא החל לדחוף אותי לכיוון ההכרה שזה-מה-יש, שזה לא כ"כ נורא (על חלומות פרס נובל כבר הספקתי לוותר בינתיים), ושטוב שאתחיל לגלגל את האבן הזו מעל לבי.

הבנאדם הראשון שסיפרתי לו את סודי הנורא, בעקבות המלצת פסיכוII, הייתה חברתי הטובה ל'. ל' הייתה די מזועזעת לשמוע שחייתי עם העניין הזה בבטן כל אותן שנים, כשמסביבי כבר החלו להיערך מצעדי גאווה בראש חוצות. ועם-זאת, לקח לי עוד חצי שנה לספר לחבר נוסף, והתהליך המשיך להתגלגל באיטיות של צב מוכה-כפן. לשם הדיוק ההיסטורי עלי לציין שעד אז גם לא עשיתי שום צ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג עם אף אחד. כמו שאמר דני לשמוליקיפוד: "אין לי חברים, חוץ מהחמורים על הפיג'מה שלי". במקרה שלי היו אלה שחקני סרטי הפורנו לגברים, אותם הייתי מחליף בספריית "ארוס" הדהויה שבלונדון מיניסטור, וגם זאת בתחושת חטא נוראה (ועל כך בפוסט נפרד).

אולם, הזמן אינו מחכה לאיש (?) והעניינים המשיכו להתגלגל. פעם בכמה חודשים בחרתי בחבר קרוב נוסף לחשוף בפניו את גודל האימה. לתדהמתי, איש מחבריי לא התרגש מהעניין כמוני, וכך הלכתי ותפסתי ביטחון. מפה לשם גם שכרתי את שירותיו של נער ליווי בניו-יורק, שגאל אותי מבתוליי (כפי שסופר בפוסט קודם). יותר ויותר חברים הוכנסו לסוד העניינים, ובמקביל לכל זאת גם התחלתי את הדיאטה הגדולה, במהלכה הורדתי ממשקלי כשלושים קילו. התחלתי להסתובב בצ'אטים ובגנים, התחלתי לצאת עם בחורים, גיליתי להורים, סיפרתי בעבודה... בכל אחד מאלה הדברים חבוי, כאותו הספנתעיר מיתולוגי, לפחות פוסט אחד נוסף (חלקם כבר נכתבו כאן, וחלקם עוד ייכתבו). אבל בשלב הזה כבר נמוג לו הסוד הנורא, כמו היה גל של בועות סבון במים עכורים.

נדמה לי שהומואים יודעים שהם הומואים ביום שבו הם עומדים על דעתם המינית. חלק מריבוא האגזוזנים שפגשתי בחיי סיפרו לי אחרת – רבים טענו שזה "התגלה להם פתאום" במהלך החיים (למשל אחרי שכבר הייתה להם אישה וילדים). לי עצמי זה נשמע קצת משונה. אבל כאמור זהו בלוג ליברלי ופלורליסטי, המקבל כל דעה ותפישה באשר היא-היא.

נראה לי גם שצריך להפריד בין עצם הידיעה, להבנה, לקבלה העצמית, למימוש, לחשיפה, ליציאה מהארון. כל אחד מהם הוא שלב אחר במחזור חייו של הזחל ההופך לאיטו לפרפר (ואולי הברווזון המתגלגל בברבור? מה קרה לי היום עם הקלישאות הזואולוגיות האלה?). מכל מקום, כיום ברור לי שהחלטה (גנטית? תורשתית? חברתית?) שהתקבלה במערכה הראשונה – אין כל ספק שתירה במערכה השלישית, גם אם ההצגה נמתחת כמו מסטיק. ואם תסלחו לי שוב על הנמלצות הדביקה: ירייה זו היא רק יריית פתיחה של עדלאידע מהנה פי כמה וכמה.  

מי יודע מדוע ולמה

לובשת הזברה פיג'מה?

כי בבוקר יום א'

הזברה קמה

פשטה את הפיג'מה

לבשה מן הסתם

מכנסיים וחולצה

אך מיד היא הרגישה

שאין היא מרוצה

מיהרה ולבשה פיג'מה

בבוקר יום ב'

הזברה קמה

פשטה את הפיג'מה

לבשה בשמחה

את בגדי ההתעמלות

אך אוי דבקה בה

מחלת העצלות

מיהרה ולבשה פיג'מה

בבוקר יום ג'

הזברה קמה

פשטה את הפיג'מה

טרחה וטרחה

ומדדה לה סרבל

אך היה זה בגד

חם ומסורבל

מיהרה ולבשה פיג'מה

בבוקר יום ד'

הזברה קמה

פשטה את הפיג'מה

לבשה בשמחה בגד ים

אך אוי ואבוי

היא קיבלה מחלת ים

מיהרה ולבשה פיג'מה

בבוקר יום ה'

הזברה קמה

פשטה את הפיג'מה

עמדה ומדדה לה שמלת מלמללה

אך מיד ובטרם

בטרם התרגלה לה

מיהרה ולבשה פיג'מה

בערב שבת

הזברה קמה

אך בטרם פשטה את הפיג'מה

ישבה וחשבה

אם כדאי ליום אחד בלבד

לטרוח וללבוש את שמלת השבת

ישבה וחשבה וחשבה וחשבה

וחשבה עד מוצאי שבת

ומאז מי שלא שואל מדוע ולמה

לובשת הזברה פיג'מה

ביצוע: משינה

מילים: ע. הלל

לחן: דובי זלצר