יב לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. יג נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִיםנִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ. יד הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִיםחֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

(שיר השירים, פרק ז')

השבוע קפצתי לביקור קצר בגן העצמאות, אחרי שלא הייתי שם כמה וכמה חודשים. אין כל ספק שבחורף המקום הרבה פחות מסביר פנים מאשר בעונה החמה. רוחות עזות מייללות מעל האשלים, וגלי הים התיכון מתנפצים בזעף קדורני אל גבעות הכורכר המכורכמות.

(זוכרים את קטע "המחבקת" של החמישייה הקאמרית? קרן מור לדב נבון: "חמישים שקל בבית, עשרים שקל פה בחצר". דב'לה: "אז... בחצר". קרן: "אוהב טבע, הא? בוא חמוד, בוא").

האמת, עדיין די קריר בערב. אבל כבר מתחילים להרגיש בחוץ את האביב. לקראת יוני הפעילות בגן מגיעה לשיאה, לקול צהלות מסיבות הסיום של התיכוניסטים מבי"ס עירוני-משהו הסמוך. ברם, עוד חזון למועד. אנו נמצאים כעת בשלב בו רבים מהומוניי ארצנו עדיין מנסים לצמצם את הכרס הקטנה והמעמדית שפיתחו במהלך החורף, לפני שהם חוזרים לשוטט במשעולים החוליים של הגן (וכן, זה כולל אותי! עד פרוש הקיץ אני 15 קילו פחות – מבטיח!!!!!!!!!11!!!!).

חבריי המרובים, השייכים לתת-הז'אנר הסטרייטי הנכחד, תוהים באוזני תדיר – איך (לעזאזל) זה עובד באמת? לכבודם אשטח פה לפיכך את פרטי אלגוריתם החיפוש (ולכל בוגרי הקורס "אלגוריתמים בתורת הגרפים": שלומות).

1. שוטט במשעולי הגן תוך שאתה בוחן בעניין את הדמויות החולפות על פנייך.
2. ראית מישהו שמוצא חן בעינייך? נסה לנעול עימו מבט. לא הצליח? חזור ל-1, או לך ל-8.
3. הצליח? התקרב אל האובייקט בזהירות. ניפנה ממך בשאט-נפש? חזור ל-1, או לך ל-8.
4. הניח לך להתקרב? נעץ בו מבט חודר. נועו לעבר מסתור. החל התמזמזות.
5. צונזר
6. צונזר
7. צונזר באבו-אבוה! (סוטים נאלחים )
8. לך הביתה, או חזור ל-1.

הגן, אגב, אינו גדול כל כך, וניתן להשלים סיבוב בו בכרבע-שעה. יש המבדילים בין אזורים שונים, כגון "הפסל", "השיחים הקרובים", "השיחים הרחוקים". אבל בסופו של דבר הכול די אותו.

בגננו החביב ישנן עוד כמה תופעות שמן הראוי לציינן. למשל – הערבים-הגנבים. המדובר בחבורת בני מיעוטים, שבהגיעם לשלב 4 באלגוריתם מתחילים למשש בהתלהבות את ישבנו של הממוזמז. שמא זה הם בודקים את חדירותו? לא ולא, הם פשוט מנסים לכייס את המועמד הנלהב והתמים. זהו כסף קל ונוח, ובהרבה מקרים הנשדד אינו מהין להתלונן בפני נציגי החוק, היכולים להפוך במקרה זה לנציגי-חוקן (למגינת לב, יש להדגיש).

תופעה אנתרופולוגית מRתקת נוספת, היא זו המתרחשת כאשר למשעולים נקלע פתאום חתיך מאמם. או-אז מתחילה נהירה שקטה לכיוונו, ונוצר מעין נחשול של אגזוזנים כמהים, שכל ישותם אומרת: "בחר בי! בי! בי!". היפיוף בוחן בבוז את המועמדים, ולבסוף בוחר בשאט נפש באחד מהם, שעל פניו מתפשט חיוך אסיר-תודה. שניהם נעלמים – בעוד היתר נותרים ללא תאוותם (או שמא, עם תאוותם בידם).  

ומה איתי, אתם שואלים? ובכן, למרות שככלל איני שייך לזן המאממים, ובשל כך אני נודד במשעולים, לעתים במשך כשעה, הרי שבדרך כלל אני מוצא לבסוף את מבוקשי. וגם השבוע, אחרי שטיילתי אנה ואנה, הצלחתי לבסוף לנעול מבט עם בחור כלבבי. איש קיפח היה הוא, כאשר אהבתי, ואף מוצק וחסון, ולא דקיק כחוט. ראשו היה גלוח, ובעיניו מבט ידידותי. עשינו מה שעשינו. מתישהו הצטרף איש נוסף. בס"ה היה די נחמד. אפילו נחמד מאוד. אחלה מאוד ביותר.

אם אני פוגש שם בחור נחמד, אני שואל אותו מה בנוגע. כלומר, אני משתדל תמיד לפנות אליו בדברים עם תום הטרי-לי-לי. ככה בעצם הכרתי את ע/ר המיתולוגי. וגם את המשיגענע ההוא עם הכלב החתיך. זה יכול קצת לבאס אם מקבלים ריג'קט – אבל מה שלא הורג, מחשל. ואם זה מצליח, זה יכול להתפתח למשהו נחמד. אם כך, למה לא בעצם?

אז גם הפעם, עם תום הטקס, כשפנינו ללכת איש איש לדרכו, הבטתי בבחור החביב ושאלתי אותו אם אפשר לתת לו את מספר הטלפון שלי. האיש חייך ואמר "אני בכלל לא מהאזור". חייכתי גם, איחלנו זה לזה לילה טוב, ופנינו לדרכנו.

"אני בכלל לא מהאזור" הוא בעצם ביטוי כללי, שפירושו יכול להיות "אני נשוי ולא מחפש יזיז קבוע", "יש לי חבר וסתם באתי לפרוק אנרגיות בלי/עם ידיעתו", "היה נחמד אבל לא מתאים לי לחזור על זה", ואפילו פשיטא "אני בכלל לא מהאזור". לך תדע. וזה גם לא מאוד משנה.

יצאתי מהגן בתחושת מר-מתוק, כמו אחרי כפית של מרמלאדת קומקוואט משובחת. ריח פרחי ההדרים הכה בנחיריי, כחובט בתוף-מרים. אביב עמד בכל, ובבטן התערבבו לי תחושת סיפוק והחמצה, כאילו היו מין תרחיף בלתי-אפשרי של מים ושוקולדה.

את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת

את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור

את כוכבי המרום, שתעו בכוסי המברקת

את הכול את הכול אזכור

רק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך

שהצית בי ברקים לרבבה

לא אדע אם הלכתי איתך ואליך

ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע

וברית דם ויין כרותה

ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה

האמנתי שהוא - אתה

מבט עיניך 

מילים: לאה גולדברג

לחן: אחינועם ניני וגיל דור