(מוקדש ל-1900)

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָםהָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹתהָיְתָה, לָמַס. ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּאֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. (מגילת איכה, א')

זה היה בתקופה הראשונה אחרי יציאתי מהארון, כשרק התחלתי לגלות את דרכי המפגש של ההומואים. למדתי אז על קיומו של הצ'ט של IOL, ומצאתי את עצמי מבלה בו שעות ארוכות בכל יום. באותו זמן עוד לא נולדו אתרי ההיכרויות, והתקשורת בצ'טים הייתה מילולית בלבד, כלומר ללא אפשרות להעביר תמונות. בזמן הצ'יטוט ניסו המשוחחים לתאר את עצמם זה לזה ככל הניתן. אבל ברגע הפגישה תמיד נכונה להם הפתעה. כל אחד מצייר לעצמו בראש תמונה מסוימת על סמך נתונים יבשים, אולם המציאות בדרך כלל שונה מאד מאותה תמונה דמיונית, גם אם כל הנתונים מדויקים לחלוטין.

מתישהו הגעתי לצ'וטט עם מישהו שנשמע לי ממש נחמד. הוא סיפר שהוא גבוה, ונקב במשקלו, בצבע עיניו ובצבע שערו, כמקובל. עברנו לדבר בטלפון והשיחה קלחה בלי מאמץ. הבחור, שהציג את עצמו בתור זיו, אמר שהוא עוסק בתחום הקרוב לכימיה – ושישמח לספר לי יותר פרטים כשניפגש. התבדחתי איתו שבטח מדובר במשהו סודי שאי אפשר לדבר עליו בטלפון. זיו צחק ושיתף פעולה. הוא נשמע מעניין, ובעל חוש הומור מחודד שמצא חן בעיניי. תיארתי אותו לעצמי בתור "גיק" גבוה, לבנבן וממושקף, עם חיוך נעים ומסביר פנים.

זיו היה באותו רגע אצל הוריו בצפון הארץ – אחרת מן הסתם היינו נפגשים בו בערב. קבענו לדבר בהמשך השבוע ולנסות להיפגש. ואכן, כמה ימים לאחר מכן התקשר אלי זיו ואמר לי שהוא בדיוק יוצא מביתו של חבר, הנמצא ליד התיאטרון הקאמרי. הייתי באוטו, בדרך חזרה מצעדה מהירה בפארק, ואמרתי לו שאעדיף לעבור בבית להתקלח ולהיפגש לאחר מכן. זיו אמר שישמח לפגוש אותי בבגדי ספורט, כמו שאני, והציע שאסע לכוון הקאמרי אאסוף אותו ונלך לשתות קפה. בדרך כלל קשה לי להיות ספונטאני, אבל באותו רגע זה נשמע מתאים. שברתי לדיזנגוף, והתחלתי לנסוע לכוון פרישמן, תוך שאנו ממשיכים לשוחח.

פניתי לפרישמן וזיו אמר שהוא אכן רואה לאנסר לבנה מתקרבת, וזה וודאי אני. מרחוק נופף לי מישהו בידו, ואני האטתי, עצרתי והוצאתי ראש מהחלון.

על סף המדרכה עמד בחור גבוה, חסון ושחרחר, ולבי החסיר פעימה. הוא חייך במבוכה, וכולי התרוננתי. פתחתי את הדלת, וזיו נכנס והתיישב לידי. התחלתי ללהג בעליצות, תוך שאנו ממשיכים לנסוע, ולבסוף נכנסתי לחניון שליד מלון דן. "לאן נלך?" שאלתי. "לא משנה" אמר זיו באיטיות ("הוא בטח עייף" חשבתי לעצמי). עלינו ברגל לכיוון רחוב הירקון, כשזיו פוסע לידי ואני ממשיך לפטפט בשמחה על דא ועל הא. "אולי נשב כאן?" שאל והצביע על פיצרייה עגמומית. "בוא נמצא מקום יותר שמח!" עניתי, והוספתי "אתה עוד חייב לי הסבר לגבי מה בדיוק בכימיה אתה עושה". "אני לא חייב לך כלום", אמר זיו. זה נשמע לי קצת משונה, אבל הנחתי שהוא נרגש כמוני מהפגישה. "שנשב כאן?" הציע, והחווה לכוון בית קפה מואר למחצה. "לא נראה לי" אמרתי, ואז הוא עצר לפתע ואמר: "טוב, אני לא חושב שזה ילך. להתראות". אמר, והתחיל לפסוע במהירות לכיוון הנגדי.

קפאתי במקום והכול קפא מסביבי. הזמן חלף לאט, במין תחושת "סלואו מושן" משונה. התחלתי ללכת לעבר המכונית, מגלגל בראש את מה שזה עתה התרחש. אחרי כמה דקות שלחתי יד לטלפון הנייד והתקשרתי לזיו. "מה קרה?" שאלתי. "שום דבר", אמר בחוסר סבלנות, "זה פשוט לא מתאים". "אבל למה?" הקשיתי. "אתה איש מחשבים, נכון? אז תחשוב שיש כאן חוסר התאמה בין שתי תוכנות. תאמין לי, עדיף ככה".

נכנסתי למכונית, התנעתי והתחלתי לנסוע "על טייס אוטומטי". מצאתי את עצמי נוסע לכיוון ביתה של ל', חברתי הטובה מכל. חניתי וצלצלתי בפעמון. ל' פתחה והופתעה: "מה אתה עושה כאן?". חיבקתי אותה ופרצתי בבכי עז. כל גופי היטלטל ביפחות חזקות, ולא הצלחתי לעצור. ל' חיבקה אותי בחזרה וטפחה על גבי חרישית. עמדנו חבוקים כמה דקות, ואז היא הובילה אותי בעדינות לספה בסלון, הושיבה אותי וביקשה לדעת מה קרה.

סיפרתי לה את כל הסיפור כשאני ממשיך להתייפח, בלי שום יכולת לעצור. ל' ליטפה אותי, הכינה לי קפה, התיישבה ליידי והמשיכה להקשיב. חזרתי שוב ושוב על הסיפור, ממאן לקבל, ממאן להבין. ל' המשיכה להקשיב וללטף אותי חליפות.

ישבתי שם כל הלילה ולא הפסקתי לדמוע. מתישהו נרדמתי על הספה, שעון על ל'. בבוקר התעוררתי ול' הכינה לי קפה חזק ושילחה אותי, מנוחם, למשרד. במשך היום התפוגג לאיטו הגוש שישב בגרוני, ובמהלך הימים הקרובים נסדקה גם האבן הגדולה שהתיישבה לי בתוך הלב והתפוררה לאיטה, נשטפת החוצה.

עם הזמן למדתי לקבל את הדחיות הללו. הבנתי שאם אין "קליק" אז אין טעם. הסתבר לי, כמובן, כי קליק של א' לב' לא בהכרח מעיד על קליק של ב' לא'. ככל שחלף עוד זמן, התקשה עורי והתחשלתי. היום הדברים האלה נראים לי מובנים מאליהם.

אבל באותו הרגע, אז, כשהלכתי נרגש ברחוב לצד זיו ופתאום, משום מקום, נחת עלי ה"טוב, זה לא ילך" שלו – באותו הרגע קצת מתתי.   

Tristeza não tem fim

Felicidade sim

A felicidade é como a gota

De orvalho numa pétala de flor

Brilha tranqüila

Depois de leve oscila

E cai como uma lágrima de amor

A felicidade do pobre parece

A grande ilusão do carnaval

A gente trabalha o ano inteiro

Por um momento de sonho

Pra fazer a fantasia

De rei ou de pirata ou jardineira

Pra tudo se acabar na quarta feira

Tristeza não tem fim

Felicidade sim

A felicidade é como a pluma

Que o vento vai levando pelo ar

Voa tão leve

Mas tem a vida breve

Precisa que haja vento sem parar

A minha felicidade está sonhando

Nos olhos da minha namorada

É como esta noite

Passando, passando

Em busca da madrugada

Falem baixo, por favor,

Pra que ela acorde alegre como o dia

Oferecendo beijos de amor

Tristeza não tem fim

Felicidade sim

A Felicidade

Antonio Carlos Jobim, Vinicius de Moraes.

(1959)