יח  שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי;    וארבע (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים.  (משלי פרק ל')

(הפעם אני מקדיש את הפוסט ל-ל' היקרה שלי, שהיא פשוט הכי בעולם)

חברתי הטובה ל' ודאי מוכרת לקוראים מפוסטים קודמים. ל' היא פחות-או-יותר החברה הכי וותיקה בארסנל התפוח-להתפקע שלי. אנחנו מכירים עוד מכיתה י"ב, עת חזרתי עם הוריי משליחות בת שלוש שנים בחו"ל. צנחתי אז ישר לתחילתה של שנת הלימודים האחרונה בבית-הספר התיכון "ערבות", אי-שם בפינה נידחת של ארצנו הקטנטונת. משום מה החלטתי באותו זמן להצטרף לכיתת הבגרות בתיאטרון, ו-ל' ואני חברנו זה לזו לשם ביצוע פרויקט הסיום. פרויקט זה כלל – לא פחות ולא יותר – המחזה של הספר המהולל "מים ביד" (?) מאת הסופר (המהולל לא פחות) יגאל גלאי (???).

מאז זרמו מים רבים בידיים רבות, ולמרבה ההפתעה ל' ואני עדיין קרובים כתמיד. הקשר שלנו ידע מעלות ומורדות, ופעם אפילו ניתק לכמה חודשים ואז התאחה כאילו כלום. כבר מזמן אני מרגיש לגמרי בבית אצל אמא של ל', וגם במחיצת אחיה ואחותה (ומשפחותיהם). בעצם, במובן מסוים, אנחנו כולנו כבר בני-משפחה זה לזה.

לפני כמה שבועות ילדה ל' בן, במזל טוב. הלידה היוותה את אקורד-הסיום המוצלח של סאגה ארוכת שנים, והיא גם כמובן תחילתו המענגת של אפוס ארוך אף יותר. מעל דפי בלוגי אני שולח לפיכך ל-ל' היקרה איחולים נמרצים במיוחד.

בשלב זה מקרב הקורא המנומס את ידו, עטוית הכסיה הלבנה, אל פיו, המודגש בשפתון זהוב-מטאל (עם תוחם מדויק!), וחונק פיהוק קל-שבקלים. מהי למען השם השתפכות נוסטאלגית וחסרת-חן זו? ואיך (לעזאזל!) היא קשורה ל"מדריך למטייל" שבו אנו עוסקים?

ובכן, קוראים יקרים, הרשו לי להטיל פ33ה למרכז הרחבה. לרך הנולד יש שלושה אבות! כן, כן – בנוסף ל-ל' מסתופפים סביב חבילת-האושר-הקטנה עוד שלושה גברברים, וביחד הם מונים ארבע אמהות דאגניות: ל' עצמה, בן-הזוג שלה ד', האב הביולוגי נ', ובן-הזוג שלו-עצמו, י'.

ראשו של הקורא (זה שהוזכר מקודם) ודאי מסתחרר כעת, וחולשה קלה תוקפת אותו. האם לא די לו, לכל בן אנוש, בזוג הורים מן המניין, כדי שיוכל אחר-כך להתלונן עליהם מרה מעל ספת הפסיכולוג (תמורת סכום שווה לכל נפש של 330-₪-כולל-מע"מ-לחמישים-דקות-קלנדאריות)? מאיפה זה הקריץ לו פתאום הרך הנולד א-ר-ב-ע-ה הורים, אף לא אחד פחות?!

ובכן, הסכיתו-נא ושמעו. מעשה שהיה כך היה.

משך שנים רבות הייתה ל' נטולת בן-זוג מן המניין. גברברים באו, גברברים הלכו, חלקם החזיקו מעמד זמן רב יותר, וחלקם – פחות. בשלב כלשהו הרגישה ל' כי השעון הביולוגי שלה כבר מתחיל לרקוד פסדובלה עצבנית וחסרת סבלנות, והחליטה לא להמתין עוד. שעל כן פנתה לחברה מימי האוניברסיטה נ', ורקמה עמו תכנית הרואית – לברוא יחדיו תינוק משותף.

עד כאן – סטנדרטי למדי. אולי לא ביוקנעם עילית, אבל בטח ובטח שבת"א שלנו, מטרופולין קוסמופוליטי דה-לה-שמאטע שכמותה.

ברם, כעת נכנס למשוואה מימד נוסף. נ' דנן, שהוא איש שיווק ברמה עולמית, היגר לארץ אוורופאית מסוימת כבר לפני יותר מעשור. מניה וביה פגש שם נ' את בחיר ליבו י', שהוא יליד המקום, והריהם גרים יחד באושר ובעושר בדירה מעוצבת משלהם, בעיבורו של רחוב שאת שמו יכול תל-אביבי ממוצע לבטא אך בקושי.  

לא נורא, תאמר ל' בחיוך שובב. וכי למה בעצם זו בעיה? נ' יוכל לקפוץ לבקר את תינוקו מדי כמה שבועות, ואילו עם פרוש הקיץ המהביל בעירנו הלבנטינית, אדלג אני עם הזאטוט לדירה ההומונית הרחוקה, ויבוא לציון גואל.

שוין. נגד הגיון מוצק-כפלדה זה באמת אין הרבה מה לומר. החלו לפיכך ל' ו-נ' במלאכת הקודש. נ' היה עוצם את עיניו, חושב על בנזוגו י', וממלא כוסית קטנה בתרכיז תינוקות, ואילו ל' חרשה ועדרה, זרעה והשקתה, וציפתה בעיניים מצועפות לנבט הקטון, שיוציא עלעל או שניים אל השמש הטובה.

ברם, לאחר מספר ניסיונות התחוור לשניים כי הדבר אינו פשוט כלל ועיקר, וכי נחוצה להם סבלנות רבה. טוב, דווקא מזה היה להם במלאי. המשיכו השניים אפוא במלאכת הפלחה, והזמן חלף-עבר לו, כהרגלו.

בינתיים, בעוד התהליך נמשך ברקע, הכירה ל' איש חמוד להחפיר בשם ד', ונפשם דבקה זה בזו לאהבה. דא עקא, שבתחילת הקשר ביניהם הדברים היו פחות ברורים, ולפיכך המשיכה ל' במקביל את פעילות ההנבטה – דבר הגיוני בתכלית. יצוין גם ש-ד' הוא גרוש, ולו כבר שני ילדים מנישואיו הקודמים, כך שהרצון לשעתק את עצמו לא המה בו באותה חוזקה כמו ב-ל' וב-נ'.

כפי שאתם מנחשים, ברבות הימים צלחה מלאכת החקלאות, וכרסה של ל' החלה לתפוח ולהתעגל. בשלב זה מצאה עצמה הבטן העגלגלה מוקפת בשלושה זכרים, כולם מרפדים אותה בכריות, דואגים לשלומה וטופחים עליה בסבר פנים בעלבתי ורציני. ופתאום צנח ל-ל' הז'יטון. הרך הנולד לא יהיה חד-הורי כפי שחשבה, אלא – בעצם – ארבע-הורי. שומו שמיים!

אבל בשלב זה נראה כבר הדבר כעובדה מוגמרת, ולא ניתן היה לשנותו. ובעצם – למה לשנות? J

וכך, לפני שבועת מספר, כאשר הוכנס הזאטוט בבריתו של א' אבינו, עמדו סביבו בעיניים כלות מגוון הורים, שמספרם כחול אשר על שפת הים. ספקו כפיים, עשו לו קוצי-מוצי, הכינו קפה כתמנון מתורגל, ולילד לא נותר אלא לחייך לכל הסובבים בשביעות רצון.

מה צופן לו, לעולל, העתיד שבפתח? חברים מצפונבוניה סיפרו לי כי בגן של בתם הם זוג ההורים ה"נורמטיבי" היחיד. כל היתר הינם מגוון של ילדים חד-הוריים, בנים לזוגות של לסביות, פעוטות של משולשים הכוללים שני הומואים ולסבית, ועוד מגוון אפשרויות שרק בוגר קורס מתקדם בקומבינטוריקה יוכל להעריך את מספרן. נראה אם כן כי ילד ארבע-הורי, בעל שלושה אבות, ששניים מהם מאוהבים זה בזה ודרים בחו"ל, יכול דווקא להיות בעתיד מחזה די נפוץ.

וגם אם לא – הרי שעדיין, אפילו בסיטואציה ייחודית שכזו, יש לפנינו משפחה. אולי לא סטנדרטית, אולי לא נורמטיבית, אולי מעט שונה – אבל משפחה. משפחה של ממש. ללא צל-צילו של בדל-אפס-ספק.

אמא ודני הלכו לים

פתע פגשו בלווייתן.

דני קפץ על לשונו

תיכף נבלע בתוך בטנו.

בבטן פגש נביא זקן,

פוליטיקאי וחייט מסכן.

"מי אחרון?" שאל אותם,

"זה שצוחק" ענו שלושתם.

אל השמיים הדג ריחף

החברה ודני יושבים בכיף.

פתע האירו השלטים:

לא לעשן, אנו נוחתים.

על ענן לבן כסיד

ברכות אותם הנחית.

מהדג יצאו כולם,

לא תנחשו מה ראו מולם,

מלך כחול על כסא זהב,

שני משרתים עם סכין בגב,

כלב ירוק בחציו אישה

וקוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה.

"איפה אנחנו" דני חקר,

"קרוב לוודאי" המלך אמר,

"ואם תבקשו לצאת חיים,

ספרו לי דבר שאין יודעים".

התלכדו החברים,

בין עצמם מתייעצים.

דני הציע את תשובתו

ואז אמר לרוממותו:

"יש פרעושים שיודעים לשיר,

ויש גמדים שהולכים על קיר,

ויש עליות בירידה",

אך את כל זאת המלך כבר ידע.

המלך שלף כרטיס אדום,

שני משרתים עברו לדום.

פיל מוצנח פיזר עשן

ונסו החברה על נפשם.

רצו אצו ארבעתם

לכיוון הלווייתן,

הנביא והחייט,

פוליטיקאי וילד קט.

רוח ימית נשבה קרירה

אמא מודאגת התעוררה.

הסתובבה ראתה משמאל –

דני בונה ארמון בחול.

אמא ודני  

ביצוע: גזוז

מילים ולחן: דני סנדרסון