א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָםאֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  (בראשית, פרק י"א)

קוראים לו ג'קי, והוא נולד בפריז לפני כ-45 שנים, וחי בה מאז ומעולם. הוא בא לארץ לעתים מזומנות, וגם עתה הגיע, כהרגלו, לחגוג את חג הפסח עם משפחתו בתל-אביב. הכרנו באינטרנט, וקבענו להיפגש בקפה "בר גיורא" שליד דיזנגוף סנטר.

המתנתי באחד השולחנות, בצל העלווה הסמיכה. ג'קי איחר מעט והתנצל על כך, באומרו שהטלפון צלצל בדיוק כשיצא מהבית והוא היה חייב לענות. משהו בו שבה אותי מהרגע הראשון. גבוה, מזוקן, עיניים טובות, ועברית מצוינת עם מבטא קל, כמו שובל של בושם מארץ רחוקה.

השיחה זרמה בקלות מפתיעה, בלי עצירות-הפתאום שכל כך אופייניות לפגישות עוורות. ג'קי הוא מתורגמן, ועובד הרבה עם מוסדות השוק המשותף. הוא מתרגם מאנגלית, גרמנית והולנדית לצרפתית, ודובר עוד כמה שפות ברמה כזו או אחרת. העברית שלו פשוט משובחת. רואים שיש לו אהבה לשפות, ועיניו נצצו כשתרגם לי ביטוי מסוים מצרפתית לעברית והסביר לי את מקורו. העיסוק בשפות כתחביב אינו מאד נפוץ, ואני מאושר בכל פעם שאני פוגש עוד אח בכת הקטנה והאזוטרית הזו. בפרט אם הוא זר גבוה וכהה...

השיחה גלשה ממנו אלי – ובחזרה. דיברנו על סדר-פסח הממשמש ובא, וג'קי הופתע לשמוע שאני מתכנן שלא להשתתף בו, מבחירה. הוא סיפר לי איך פעם בערב חג המולד הם הזמינו אליהם שכן בודד שלא הכירו, רק כדי שלא יבלה את החג המשפחתי לבדו, וכמה היה להם כיף.

"הם הזמינו"? כן, אמר ג'קי. אני ובן-זוגי מארק.

לבי שקע.

מטבע הדברים, עברנו לדבר על הזוגיות שלהם. מסתבר שהם ביחד כבר כעשרים שנה, חולקים דירה קטנה ליד פלאס דה לה רפובליק. שניהם כבר כל כך משויפים זה לתוך זה, שכשאמא של ג'קי באה להתארח אצלם, מארק הוא זה שמציע את מיטתה – ג'קי פשוט לא יודע איפה בדיוק נמצאים המצעים. מארק קוצץ את המזון ומתבל, וג'קי מבשל. ג'קי מכבס, ומארק תולה את הכבסים. כשאחד מהם נוסע לבדו, השני מסתובב חסר מנוחה בדירה, והם מקפידים לדבר בטלפון כמה פעמים ביום.

וגם, לכל אחד מהם מותר להיפגש עם אחרים. רק לסקס. אף פעם לא ביחד. ובעיקר – אף פעם לא בתוך הדירה שלהם. גם אם האחד מהם נסע לארץ אחרת, השני שומר על קדושתו של הקן הזוגי, ולא מחלל את יצועם המשותף. האם הם מספרים זה לזה על הרפתקאותיהם? הם אינם מסתירים זאת, אך גם לא מנופפים בכל כיבוש כבדגל. סטאטוס-קוו זה נשמר על ידם בקנאות מאז ומעולם. לפי דעתם, רק כך יכולים שני גברים לשרוד כזוג.

יכול הייתי להפליג כעת בדיונים מלומדים אודות הזוגיות החד-מינית, ואודות השאלה עתיקת-היומין אם עליה להעתיק בהכרח את מנהגיי הזוגיות הסטרייטית, אם לאו. אבל אניח לדיון חשוב זה כעת. כשסיים ג'קי לספר לי את סיפורו, אחזתי בידו, הבטתי לתוך עיניו ושאלתי אותו שתי שאלות. ועל שתיהן ענה בחיוב.

נסענו אפוא לביתי, והעברנו שם כמה שעות בהנאה רבה. יש לו, לג'קי, מגע רך ועדין, וחלק מהזמן רבצנו סתם כך, חבוקים. כמעט ונרדמנו, ואז התנער פתאום כארי, והתנצל שעליו ללכת. "אמא מחכה לי בבית", אמר, ואני חייכתי.

ציטטתי לו מהשיר הברזילאי Trem das Onze (הרכבת של אחת-עשרה, או בעברית "אפילו דקה") את השורה Minha mãe não dorme enquanto eu não chegar,  כלומר – "אמא שלי לא הולכת לישון לפני שאני חוזר הביתה".  ומכאן גלשנו שוב לשיחה על שפות. ג'קי פירש לי כמה שורות שלא הבנתי מהשיר החמוד  Les copains d'abord של ברסאנס, והתחוור לי ש- jeteurs de sort אינם "מהמרים" כמו שחשבתי תמיד בטעות, אלא דווקא "מטילי כשפים". בתמורה הראיתי לו את הבלוג של אילן על בלשנות עברית, והוא התאהב בו לאלתר. הסברתי לו גם, לבקשתו, חלק ממילות השיר "לזוז" של הדג נחש. אחרי חצי שעה נזכר שוב שעליו ללכת.

"הטלת בי כישוף", התל בי, "ואתה פשוט מונע ממני ללכת, בכל מיני דרכים נלוזות". "דלתי פתוחה לפניך, ואין אונס" עניתי, ושנינו צחקנו. לפני שיצא, נתתי לו במתנה את ספרו של רוביק רוזנטל "הזירה הלשונית", בליווי הקדשה. ידעתי שאני מעניק אותו לאדם שיוכל להעריך אותו וליהנות ממנו.

האם אראה אותו שוב? אני מקווה – ומאמין – שעוד נתראה. בתל-אביב, ואולי גם בפריז. לבי נחמץ קצת בקרבי, על מישהו שהיה יכול אולי להיות לי לבן-זוג, אלמלא כבר חלק את חייו עם מאן דהו. ומצד שני, העובדה שפגשתי בו דווקא נוטעת בלבי תקווה – שהרי בעצם זה אומר שיש שם בחוץ אנשים טובים. שלא כולם מוכרים וקונים בשוק הבשר. שאולי, אם מצאתי במקרה אחד מהם, אמצא גם אחד נוסף. אחד שיהיה פנוי, מוכן ומזומן.

C'est trop facile d'entrer aux églises

De déverser toutes ses saletés

Face au curé qui dans la lumière grise

Ferme les yeux pour mieux nous pardonner

Tais-toi donc Grand Jacques

Que connais-tu du Bon Dieu

Un cantique une image

Tu n'en connais rien de mieux

C'est trop facile quand les guerres sont finies

D'aller gueuler que c'était la dernière

Ami bourgeois vous me faites envie

Vous ne voyez donc point vos cimetières

Tais-toi donc Grand Jacques

Et laisse-les donc crier

Laisse-les pleurer de joie

Toi qui ne fus même pas soldat

C'est trop facile quand un amour se meurt

Qu'il craque en deux parce qu'on l'a trop plié

D'aller pleurer comme les hommes pleurent

Comme si l'amour durait l'éternité

Tais-toi donc Grand Jacques

Que connais-tu de l'amour

Des yeux bleus des cheveux fous

Tu n'en connais rien du tout

Et dis-toi donc Grand Jacques

Dis-le-toi bien souvent

C'est trop facile

De faire semblant

Grand Jacques (C'est trop facile)

Paroles et Musique: Jacques Brel 

1955