יד הוּא-בָא עַד-לֶחִי, וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל-זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ, וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו, מֵעַל יָדָיו.  טו וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.  טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹןבִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.  יז וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, רָמַת לֶחִי.  (שופטים, פרק ט"ו)

פוסט זה שלפנינו הינו פוסט נוגה, רגיש – ודביק כסלוטייפ. בכוונתי הזדונית לפרוש כאן, בפני הקוראים ההמומים והכואבים, את סיפורי האישי במסע המפרך אל כוסנאות-העל. ובכן, בלי כחל ושרק, הריהו לפניכם, הסיפור העצוב שלא יאמן על דויד התם ודיאטתו האכזרית.

רבים מביניכם כבר יודעים כי בעבר הלא רחוק נהגתי להעלות במשקלי עוד ועוד, ללא גבול, מעשה פונקציה מונוטונית עולה-ממש. וכך, בחודש מרץ של שנת 1999, על סף המילניום החדש, נראיתי שתי-טיפות-טחינה כמו היפופוטם מחמד. לאורכם של 168 הסנטימטרים שהעניק לי האל התפרשו להם 106 קילוגרם, לא פחות.

למרות ניסיונותיי הרבים לשנות מצב זה, לא צלח הדבר בידי כלל ועיקר. מדי כמה שנים הייתי מתגייס למשימה, ובכל פעם בוחר שיטת עינוי חדשה. לאכול רק עגבניות משך שבועיים? קטן עלי! להסתפק בארוחות צהריים ותו לא? גם את זה ניסיתי. ואכן, בכל פעם שכזו השלתי מעלי צחצוחי-שומן אחדים, אך ברגע שהפסקתי את משטר-האימים שבו אלה וזינקו עלי, מלווים בחברים חדשים מאותו מסטינג.

מה קרה אם כן באותו חודש מרץ שפתאום זעזע כך את אמות הסיפים? התשובה פשוטה, והרי היא לפניכם. באותה תקופה נתתי לשערי לצמח פרא (כל-כך לא-כוסוני מצדי!!!!11!!), והוא מצדו השיב לי בסלסול רומני, שיפעת טבעות מתקרזלת עלי פדחת. וכך, כשישבתי עם ידידתי הטובה ח' במסעדת "דלי-דג" זצוק"ל בעירנו, פנה אלי מלצר חתיכי-למשעי, ואמר לי במבטא צרפתי סקסי: "תדע לך שאנחנו ממש שמחים לארח אצלנו במסעדה את הכפיל של ניומן מסיינפלד".

למותר לציין שפיסת המרלוזה-בשמנת-עגבניות-וטימין נתקעה לי בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. אני? ניומן מסיינפלד?! אותו דוור רע-מזג שנראה כמו סופגנייה מתולתלת? פניי נעגמו לאלתר (רגיש כבר אמרנו?), ו-ח', שראתה במצוקתי, הציעה שנצא מן המסעדה לטיול רגלי קצר באוויר הצח. באופן זה תתרענן דעתי, ואולי אפילו אחוש שאני מחזיר לבוראן כמה מהקלוריות החטאות שזה עתה צרכתי.

וכך עשינו. מה רבה איפה הייתה השמחה כעבור מספר דקות, כשפסענו בניחותא בשבילי הפארק הלאומי ברמת-גן, עת חלפה מולנו חבורת בני תשחורת מצחקת. "זה ניומן! זה ניומן!" צווחו בלהט – ואני ביקשתי לקבור את עצמי בו במקום בקבר אחים אלמוני.

יום לאחר מכן כבר התייצבתי, כצאן לטבח, בביתה של ליאת, הדיאטנית האימתנית. מה שלא עשו שנים של תחנונים ולחץ, הצליחה לעשות דמות-משנה טלוויזיונית עבשה תוך פחות מיממה. וכך החל לו בקול תרועה רמה תהליך השינוי הגדול.

ומיהי (כך שואל הקורא שבע-הקרבות) אותה ליאת? האם זהו משהו-לכתוב-הביתה-על?

ובכן, גבירותיי ורבותיי – ליאת היא לא פחות ולא יותר מאשר הדיאטנית המאממת ביותר בארץ.

היא מקבלת את מעריציה בדירתה הקטנה, לא רחוק מארלוזורובה-פינתגובה-דיזנגובה. היא משיתה עליהם משמעת ברזל של ירקות עם מעט חלבונים ופחמימות, וכמעט ללא שומן. וחשוב מכל – היא מחייבת אותם לעשות בכל יום שעה שלמה של הליכה. וזה עובד.

תוך כשישה חודשים השלתי מעלי כעשרים קילו, ובמהלך ששת החודשים שאחריהם הצלחתי להוריד עוד חמישה-עשר. וכך, כעבור שנה, מציתי עצמי כשמשקלי קרוב יותר לקו ה-70 קילו, וכל כולי בריה עדינה ודקת-גו, ממש כלפרקון אירי. שינוי זה לא התקבל כמובן באדישות ע"י הסובבים, וכך זכיתי לשגר בעקבותיי למאורתה של ליאת עוד רבים וטובים, חלקם אפילו מקוראיו המסורים של בלוג זה. ואילו אני עצמי, שנטשתי את דמות הדוור הזעפן, נשבעתי כי שנית מצדה לא תיפול.

אני נמצא היום כשש שנים לאחר אותה מטמורפוזה. ביום הולדתי הארבעים, שחל לפני כשנתיים, עדיין פיזזתי וחוללתי במחיצת מרעיי, דקיק כפכסם. ברם, בשנתיים שחלפו מאז, החלתי לטפס לאיטי שוב במעלה המדרון החלקלק. למרות שאני ממשיך לפקוד באדיקות את ביתה של ליאת מדי יום ג' בשבע ומחצה, נראה כאילו הקסם הפסיק לפעול את פעולתו.

וכאן נכנס לפעולה שלב ב' בתכנית, והפעם באדיבותו של חברי הטוב א'. איש יקר זה, המכיר היטב את העולם ההומואיסטי האכזר, החליט כי הדבר היחיד שיכול להוציא אותי מן הצרה הצרורה הוא לגרום לי להירשם למכון כושר. או אז, השילוב של הפעילות הספורטיבית המוגברת מחד והתיאבון המופחת מאידך יסיעו לי לחזור חיש קל למראה טוויגי אותו זנחתי, ולשוב אל עולמם המופלא של הכוסונים.

לזכותו של א' יאמר כי למרות סירובי העיקש הוא הפעיל עלי לחץ חסר רחמים במשך כמחצית השנה, עד שנשברתי. וכך, לפני מספר שבועות, ביום הולדתי, הלכתי להולמס פלייס הרם והנישא ורכשתי לי שם חבילה משולבת: מנוי המתאים לכל סניף בארץ ולכל שעה ביממה, וכן כרטיסיה של שלושים אימונים עם מאמן פרטי.

יומיים לאחר מכן פגשתי את עמית המדריך החתיך, ושוב השתנו חיי ללא הכר.

מעתה, ולתדהמת הסובבים אותי, מקפיד בטט-כורסא זה שלפניכם להופיע כל יום בחדר-הכושר, עם הנץ החמה. שלוש פעמים בשבוע נאנק אנוכי תחת עול-שבטו של עמית האגדי, באימון משקולות אימתני, ושבע פעמים בשבוע (!) מתגבר אני את חיי בפעילות אירובית למהדרין.

אמנם, טרם הצלחתי להתגבר על מוראות המזון רב-הקלוריות, וכך לדוגמא התפתיתי למגוון מגדנות על שולחן בוקר-פוסט-הסדר של ר' ו-ל', זוג הארכיטקטים מסבירי-הפנים. אבל בהחלט ניכר לכל עין מזוינת כי אני משתדל מעט יותר גם במחלקת המזון.

ולא נותר לי אלא לאחל לעצמי כי התמד אתמידה, וכך, בעוד מספר חודשים, אשוב אל הסילואטה הדקיקה של לפני שנתיים (אולי אפילו בתגבור שרירצ'וק כזה או אחר). וכך, בסיועם של ליאת הדיאטנית האימתנית ושל עמית המדריך החתיך, יבוא לציון גואל – ולדויד יהונתן.

ודוד יפה עיניים

הוא אלוף הריקודים

ודוד יפה עיניים

הוא מחליף ת'תקליטים

יש לו קצב פנימי

הוא רקדן בינלאומי

מהריקוד חי וקיים.

כשדוד יוצא בערב

לבלות עם חברים

מתרחץ ומתגלח

את הצווארון מרים

כל רקדן והרגליו

כל רקדן ותרגיליו

מהריקוד חי וקיים

ודוד יפה עיניים

הוא אלוף הריקודים

ודוד יפה עיניים

הוא מחליף ת'תקליטים

הוא רקדן בינלאומי

הוא רקדן בינלאומי

יפה עיניים, כן

יפה עיניים, כן

מסתכלים לו במותניים

איך מזיז אותם מהר

הוא רוקד ממש כמו שניים

איזה כוח של נמר

הוא מכיר כל השירים

ממצעד הפזמונים

מהריקוד חי וקיים.

כשדוד שומר על כושר

אין לו זמן בכלל לישון

הבריאות אצלו זה אושר

והיא במקום ראשון

הכה שאול את חבריו

ואחיו נהיה גנב

מהריקוד חי וקיים.

ודוד יפה עיניים 

ביצוע: יגאל בשן

מילים: דורי בן זאב

לחן: מתתיהו שלם

בלוג זה יוצא בשבוע הבא לחופשה בניו-יורק