כב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.  כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים.  כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. (בראשית, פרק מ"ט)

במהלך השבוע שעבר ניסיתי לעשות נפשות בין כל חבריי החוץ-בלוגאים במטרה לשכנע אותם לצעוד עמי במצעד הגאווה התל-אביבי. לא שבניתי על זה יותר מדי, אבל בכל-זאת קצת הופתעתי מחוסר ההיענות הגורף (אהמ, אהמ!!!). היחיד שנעתר לדברי הכיבושין שלי היה ידידי א', שאכן צעד עמי לאורך כל הדרך. ובכן – א' היקר, הריני מעניק לך בזאת מעל דפי הבלוג אות הוקרה רב-רושם. ולכל חבריי החוץ-בלוגאים שאינם א': בושו לכם, ואף היכלמו. זהו.

דווקא מסקטור הבלוגרים הייתה במצעד נוכחות מרשימה למדי. צב1 קיבץ סביבו את מרקופריד, ל"ס והופכת-דף. זאזי צעד עם חולצה עליה הדפיס את כותרת בלוגו – לצערי לא זכיתי לחזות בו במו עיניי, אבל אני מקווה לראות בקרוב תמונות של הפלא. קצה החמודה הפתיעה בהופעת אורח, והיא זוכה בזאת לצל"ש מיוחד.

בלוגרים אחדים לא הגיעו אך התקשרו לברך. זה הזמן לעשות חשבון פולני עם כולם, כלומר לציין במפורש את אלה שטרחו בכלל להרים טלפון. מי שלא טרח מתבקש להתבייש כמה דקות בפינה ולחשוב על מה שעשה.

• ראש וראשון למברכים – קוויםלדמותו שטלפן עוד ביום חמישי, עת מצא לו חלון-זמן קטון, דחוק בין גמיזת סטארטאפים לטיול עם קפיץ. קווימ ברך אותי בממלכתיות, ותהה "איפה אני בחג". למרבה המזל השכלנו לעצור את השיחה בטרם נגלוש לעניין העדין של מאכלי החג אצל העדות השונות.

• הוד קרקוביותו המסאית, כבוד הצ'יף איפי-טומבי, צלצל אלי בבוקר החג מדרום הסוואנה שם היה עסוק בבליסת ראמים מוקפצים. הצ'יף ביקש ממני בכל לשון של בקשה לא לצאת לצעוד בלי כיסוי ראש וקרם הגנה, ולשתות הרבה מים כדי לא להתייבש (אבל לא אחרי פירות!).

• הסנרק המסוקס התקשר אלי תוך כדי המצעד וציין שהוא יושב בבית קפה על תוואי התהלוכה, ועוד במכנסוני רכיבת-אופניים הדוקים (!). ברם, כשעברתי ליד אותו בית קפה כבר זנח אותו הסנרק לאנחות. ודאי הלך להתקין עצמו לקראת כניסתה של שבת המלקה.

• ולקינוח, מארקס ג'ייקוב שיגר אליSMS  מן הניכר, שם ערך אותה עת מסע תענוגות מפניק במיוחד. ככל הנראה לא היה מצטרף למצעד גם אם היה בארצנו, עקב השמש הקופחת שמצפידה את עור הפנים בטרם עת, אך מחוותו הסלולארית שהגיעה עדי ממרחק מילין רבים ריגשתני רגוש.

האירוע הבלוגאי החביב מכל שחוויתי במהלך הצעדה היה גם אחד הפחות צפויים: פגישה ראשונה ומרגשת עם פוסיקאט, שצפתה באירוע ממרפסת של חברים, תלויה גבוה מעל הרחוב הסואן. החתולה אדומת-השיער פרצה כירוית-תותח מן הבניין ונפלה עלי בנישוקים, ואז נטלה אותי ואת א' בזרועותינו והעלתה אותנו במעלות קדושים וטהורים הישר אל אותו המרפס, ממנו צפינו כתיאודור-הרצל זה במוראות העדליידע. היה, איך לומר זאת בעדינות, סבבה אגוזים שחבל לכם על הזמן.

המצעד עצמו היה קצר ודל משתתפים, ואף משמים במקצת. זהו המצעד השלישי או הרביעי בו אני נוטל חלק בעירנו שחוברה לה יחדיו, ודומה כי הדור הולך ופוחת. אך מעט מן הצועדים טרחו לעטות בגדי-חג, אולי בשל המתקפות המקובלות מצד הסטרייטים ("טוב בסדר, אני מבין שאתה רוצה למחות נגד האפליה – אבל למה בטייטס וורודים וגופיית-בטן?"). פה ושם נצפתה איזו דראג-קווין גלמודה, או זוג אוחצ'ות עכסניות. היו גם דוב או שניים, כמה לובשי עור, קומץ של מחוטבים שעמלו כל החורף כדי שיוכלו לחשוף בגאווה חזה שרירי ומרוט, והרבה "רגילים" (אם אפשר לקרוא לזה כך).

ארבע או חמש כרכרות-מסע התניידו בכבדות לאורך הרחוב, מנסות לתת לנו במוזיקה. זכורה במיוחד אחת שפרסמה משקה אנרגיה חדשני בעל השם הנבון "אורגזמה" (והסלוגן המחוכם "לא תהיה לך שום בעיה לגמור"). רמקולים כבדי-משקל צרחו בלופ אינסופי זמריר קצרצר ("אורגזמה – משקה אנרגיה חזק יותר" או משהו כזה). אחרי שלוש דקות בצל פלטפורמת-האימים הזו היה אחד חייב לנוס על נפשו, פן תאחזנו התמוטטות עצבים בלתי הפיכה.

בכל פינת רחוב ארבו שוטרים כעוסים, מתים שמישהו ינסה לחמוק לאיזו חצר וייחשב להטיל שם את מימיו כדי שמניה וביה יפליאו בו את מכותיהם. זקן חביב, כבן תשעים ושש, עם מכנס טרילין הנרכס מעל בית החזה, סנדלים אפופי גרביים וכובע מלחים מרובב, ניגש אלי והתעניין בחיוך חושף חניכיים על מה כל המהומה ("זה לכבוד שבועות?"). תהיתי שמא אאלץ להרביץ בו מעט מתורתו של קינסי, אבל האיש כנראה שכח ששאל אותי משהו ופשוט הלך משם לפני שפתחתי את הפה. דגל הגאווה העצום בו אחזתי, מיקנה סיורי האחרון בניו-יורק, גרר מגוון תגובות ("וי, בחייאת אחי, תביא לי אותו!"). א', שריחם עלי על-כי נשאתי את הנס ללא מקל, מצא חיש קל מטה באחד הביבים וארגן לי מנשא לתפארת, ממש כמקגייוור קשישא שהיה סורג בזמנו הליקופטר מפסטרמה. וכך צעדתי קוממיות, ומדי פעם נעצתי לו את קצה הדגל בעין לאות הוקרה.

בסוף נשפכנו יגעים לפארק הירקון, פיסת דשא עייפה וחומה למראה, עדר עולפה שה וגדי וכל זה. פשפוש מדוקדק בכלינו עלה לנו עשרה שקלים ("לאבטחה"). על המשטח החבוט התגודדו דוכני החתמה מכל זן וסוג ("הומואים למען גוש קטיף – אל תנתקו אותנו בלי וזלין"). יזמים זריזים מכרו מיני מגדנות לקהל הנשנשים הרעב, כגון נקניקיה בלחמנייה תמורת 20 ₪ עלובים בלבד. שוב נוכחתי כי אנו חיים בביצה קטנה במיוחד, עת חלפו על פני מגוון טיפוסים עימם כבר יצא לי להתגלגל במיטה (כולל מפגש היסטורי – והיסטרי – עם שמעון-משה הכלי, שהסתובב בגאווה עם, זאת אומרת, החבר החדש שלו). על הבמה המרכזית עלו בזה אחר זה מיני סלבריטאים דמיקולו כדוגמת יובל כספין ואליענה [בקייר] (הקהל ששמע "אלי האנה", אך קיבל פרחולינה מחומצנת קשות, קידם אותה בבוז צונן). היה עשר.

אל ערבו נטה היום, באיזשהו שלב א' התעייף ופרש, ומתישהו הגיע ע/ר המיתולוגי שעזר לי לסחוב עוד שעתיים. הומונים עייפים שוטטו אנה ואנה ללא קורת צל, מחפשים בתקווה אחרי מישהו חדש ורענן שטרם הסטייצו עמו. על הבמה היו בעיקר קטעי שקט (מחווה לשירי מימון?), סטים של דיג'ייז לא מזוהים, וכמה אמנים סוג ט'. מדי פעם חלף במתחם כוסון תועה, מותיר אחריו שובל של לשונות מריירות, אך פרט לכך לא נרשמה עליה מיוחדת במפלס הטסטוסטרון.

עת התפגרה סופית השמש, פנינו ע/ר ואני אל היציאה. בדרך צקצקתי לשלילה לעוד בן-תשחורת מחוצ'קן שתהה למה אני לא פשוט מביא לו את הדגל שלי. נשרכנו בעייפות לאוטו של ע/ר שהואיל להקפיצני בייתה, אלי מקלח חם וסדינים מהוהים. מה אני יגיד לכם – היה לי חשוב ללכת, באמא שלי. אבל קשה לומר שהיה ממש סובלימי עד כלות. טוב, לא נורא.

לא יצא לי עדיין להיות במצעדי גאווה רבים בעולם. הייתי עם ע/ר באמסטרדם, שם המצעד הוא בעצם משט ססגוני על התעלות הציוריות. היינו יחד גם בקופנהגן, אך המצעד של הבירה הדנית גדול רק במעט מזה של תל-אביב. אני מקווה ביום מן הימים להגיע לאחד המצעדים הגדולים ממש, נניח זה של ניו-יורק או סן-פרנציסקו, ומבטיח לדווח לקוראיי הנרגשים על כל בדל עכוז גויי חטוב שאראה שם. בינתיים, אין לי אלא לאחל לכם חג עוגות-גבינה-חצי-אחוז-בלי-סוכר-ועם-ממתיק-מלאכותי שמח, ולהזכיר לכם (אם שכחתם) שגם הומואים הם בני אדם, אז בחייאת תהיו נחמדים אליהם.

כאן במקום שעות דרכנו,

אך בא הזמן להסתלק,

אז נפרדים ממךָ אנחנו,

מלחייךָ אפרסק,

ולבבנו מתרסק.

החיילים,

הולכים, הולכים בדרך,

שמאל ימין -

עוברים בעיר,

החיילים,

זורקים לךָ עוד פרח,

ומול ביתךָ

פוצחים בשיר.

וכששולחים אנו ידיים

אל אחוריים חביבים,

אל נא תדאג ובינתיים,

למה פנייךָ עצובים?

בוא התנחם במכתבים!

אל תחכה לנו בבית,

כאן לא יודעים מתי חוזרים.

אבל לבטח עד הקיץ

(את זאת נאמר כמו גברים)

אתה יכול עם אחרים...

ע"פ "שיר אהבה חיילי"

מילים: חיים חפר

לחן: סשה ארגוב

ביצוע במקור: התרנגולים