א אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. ב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. ג כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. ד הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. ה סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹתרַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. (שיר השירים פרק ב')
ח וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא. ט בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ. י וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. יא וָאֹמַרעַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.
(איוב פרק ל"ח)
זמן-מה אחרי שובי מז'נבה הדלוחה, פשטה ברחבי העיר השמועה כי באמתחתי העמוסה להתפקע דחוסים מיני תופינים מטיפוס שוקולד שוויצרי (או אולי בלגי – תלוי באיזו מדינה נמצאת בדיוק ז'נבה באותו רגע). פתאום החלו לעקוב אחריי טיפוסים מפוקפקים חובשי מגבעת ועונדי מעיל גשם ארוך, מרובב בשיירי-מקטרת. מכוניות החלו לנוע באיטיות מפחידה בעקבות ה-206 שלי, זהובת-הנוצה, ושיחות טלפון עלומות הטרידו את מנוחתי באשמורת הבוקר ("ווי, זה לא דאויד? ווי, לאן היגֶתי?"). לבסוף נפתרה התעלומית. ובכן, התחוור לי כי שתיים מאושיות הבלוגייאדה (שיכונו להלן בשמות הקוד "פוסיקאט" ו- "חבצלת") הן שוקוהוליות. ועד שלא אקריב למולך-הקקאו כמה מהטבלאות יקרות המציאות שבציקלוני, לא אוכל להפיס את דעתן של מפלצות התהילה האלה.
כיון שכך, מייד יצתה בת קול ואמרה: "בן פלוני לפלוני". סליחה, למעשה אמרה: "פגוש יפגשו!!!1!!!". וכך, בשעת דמדומים, לא יום ולא ליל, במקום לא-מקום שבין אסור ומותר, בארץ צלמוות שרסיסי פנינים לצווארה – במילים אחרות במסעדת "שלוותא" הפלצנית שבנמל ת"א – חל הפגש המיוחל. הנה לפניכם תיאור קצר של האירוע כפי שנתפס במוחו הקודח של כתבנו, הישר מהשטח. ולפני התיאור אציין רק שוב: זפל"ה. במילים אחרות – אין צורך בפארנטל קונטרול.
אז ככה. ראשון הגיע למקום עבדכם הנאמן. שתי הגראציות היו חיבות לדפוק איחור, ואילו הפולני, ובכן אותו לימדו כבר בגנון שלאחר זה בניגוד לאמנת וורשה. מורן (או אורטל, או פצלוחית) שבכניסה שאלה אותי בחשד "הזמנת מקום?" – וכיוון שהנדתי בראשי לשלילה, מייד נתכרכמו פניה והיא הובילה אותי אחר-כבוד לאחת הפינות הנידחות והחשוכות של האתר. שם, בתוך מין ארגז-חול שקרקעיתו מרמס לילדי העוברים והשווים, נחו מעדנות שלושה כסאות-במאי מהוהים. "שיהיהבכיףכזה?" מילטה מורנוש מפיה באסרטיביות, ומיד התאדתה לאוויר הלח.
התיישבתי בכבדות במקומי, ותיכף הושפרצתי בחול על ידי זאטוט בן שלוש שאביו המגורמט הסתכל עלי כאומר "נראה אותך". רק משא ומתן קשוח עם צוות המארחים ("אני כבר קוראת לאחראי משמרת, נדמה לי שהוא יצא לשעה הפסקה") הצליח לבסוף למלט אותי לאזור מעט יותר מכובד, המשקיף ממרחק בטוח על הים התיכון.
עודי מסדר את נשימתי ופתע הפציעה חבצלת – ונשימתי המסכנה, שזה עתה התארגנה לה בניחותא, כמעט ופרחה שוב. התאמינו? מדובר בכוסונית-צמרת שובבית, שנראית בערך מחצית מגילה, ואין שום דרך בעולם לשער שיש לה כבר עשרות ילדים (שלא לדבר על משרה מכובדת – בתחום ראית החשבון כמדומני). עוד זו משובבת את לבבי הקט, והנה התמצקה למולנו פוסיקאט. עליה כבר כתבתי בעבר וציינתי כי מדובר באחותי שהופרדה ממני בלידתי. מין פצצת אנרגיה מרוממת-נפש שהייתה סוכנת דוגמניות אם אינני טועה, אולם כעת מקדישה את כל זמנה לטיפול באלמנות ויתומים. פלורנס נייטינגל היא לידה פעילת אל-קעידה, אך במקביל קטעים איתה כמו עם כל הצוות של "ארץ נהדרת" גם יחד. וכי תימה עמכם שמייד נכנסתי לכוננות ספיגה? ואכן, היה זה האות לתחילתו של ערב פלאי, שכמוהו לא נראו מזמן במחוזותינו המשמימים!
אך התיישבנו, וכבר הופיע למולנו פרח-בר ענוג מבט העונה לשם "שגיא". יצור זה, שהיה מין הכלאה בין שי גבסו ותום קרוז, הציג את עצמו בתור המלצר שלנו. החל מאותו שלב (ולקול עידוד החבצלת, שאירים וותיקים נחשבים פיכחים למולה) דאג השגיא להשקות אותנו במיני קוקטילים משונים עד-לא-ידע. האווירה, שגם כך כבר הייתה שמחה למדי, נסקה בשלב זה היישר אל שבעת הרקיעים. שתי מטרוניתות שישבו לידנו כמעט והתעלפו מעוצם החגיגה.
ודאי תאבו לדעת מה אכלנו שם ב"שלוותא". ובכן, את זאת לעולם לא נדע. פשוט, היה חושך מצריים, ונאלצנו לגשש כסומא בארובה כדי להבין אם שבב-הסלט שמולנו הוא גבין בולגרי או אולי עלה בייבי מרוט. ברם כאמור לא האוכל היה שם העיקר, אלא השתייה. ויותר מכן – השיחה.
על מה דיברנו? זה דווקא קל. ריכלנו עליכם. על כולכם. השמצנו ותקפנו, לכלכנו וזרקנו בוץ ורפש. לא השארנו אבן על אבן, ואף לא בלוגר אחד לא יצא נקי מתחת ידינו המטונפות. השחרנו את פניהם של התמימים ביותר, והרשענו את כל הצדיקים. סדר צריך שיהיה פה!
בין לבין גם השלמנו פרטים אישיים חשובים ("באיזה רימל אתה משתמש, מאמי?") והצצנו מדי פעם בים שלמולנו, עליו נסכה במלכותיות שקיעה חיוורינית. אך למרבה הצער הזמן אינו מחכה לאיש, והשעון הביולוגי של שלושתנו החל אט-אט לתת את אותותיו. כך שלמרות ההנאה המרובה לא הייתה ברירה, ופשוט נתאלצנו לפרוש בשיא. שילשנו טיפ מופקע לידיו של שגיא המתוק, חילקתי מספר טבלאות שוקולד בין מפלץ א' למפלץ ב', עוד מחול אחרון – ופרידה.
רוח נשב על הים, גחלילית נעה באי-נחת, ואנו כשלנו אל עבר הכרכרות שלנו בדרכנו חזרה אל השגרה. רק אחת לאלף שנים נעצר לו הזמן, ופתאום מסתדרים כוכבי-הלכת במסילותיהם ושלוש נשמות תאומות נפגשות לרגע קט. ואז נפרדות. האם אי פעם ניפגש עוד? מתי יצטרפנו שוב המזלות באותה תצורה של אחת-לאלף? אולי רק בעוד עשור שנים או שניים? לאדושם הפתרונים! (אבל, בעצם, למה לא בשבוע הבא?)
נה נה ני דיגידם דיגידם,
נה נה ני דיגידם דיגידם,
נה נה ני ני ני דיגידם דיגידם.
יונתי, תמתי, חמדתי,
יפתי, כלתי, נשמתי,
את שלי לילי ואני רק שלך.
חבצלת השרון שלי,
שושנה בין החוחים,
בין חוחים, בין חוחים.
רקתך כפלח הרימון
בעד לצמתך,
בואי נלך.
יונתי תמתי...
לשדות נצא תמה שלי,
נלינה בכרמים,
ענבים בכרמים,
כי הנה הסתיו חלף עבר,
פיתח גם הסמדר,
בואי כבר.
יונתי תמתי...
שיר מספר שמונה
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: מיקי גבריאלוב
The Owl and the Pussycat went to sea
In a beautiful pea-green boat
They took some honey, and plenty of money
Wrapped up in a five pound note
The Owl looked up to the stars above
And sang to a small guitar
O lovely Pussy! O Pussy, my love
What a beautiful Pussy you are, you are, you are
What a beautiful Pussy you are
Pussy said to the Owl, You elegant fowl
How charmingly sweet you sing
O let us be married, too long we have tarried
But what shall we do for a ring
They sailed away, for a year and a day
To the land where the Bong-tree grows
And there in a wood a Piggy-wig stood
With a ring at the end of his nose
His nose, his nose
With a ring at the end of his nose
Dear Pig, are you willing
to sell for one shilling your ring
Said the Piggy, I will
So they took it away, and were married next day
By the Turkey who lives on the hill
They dined on mince, and slices of quince
Which they ate with a runcible spoon
And hand in hand, on the edge of the sand
They danced by the light of the moon
The moon, the moon
They danced by the light of the moon
Edward Lear
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: